גם המונדיאל מוכיח - אין דבר כזה "כדורגל נכון"

ב-1997 צ'ארלס ריפ וריצ'רד פולארד, שני סטטיסטיקאים מאוניברסיטת קליפורניה סטייט, פרסמו מאמר שניסה למצוא תחכום אנליטי במשחקי הכדורגל. הם לא התרשמו - יש לומר.

"התכנון הטקטי, האסטרטגיות וסגנון המשחק עדיין נשאר, עבור רוב המאמנים, הליך סובייקטיבי לחלוטין", כתבו בכתב העת המקצועי The Statistician. הם טענו שלפי תוכנית המאמנים ותבניות התנועה של השחקנים נראה שאף אחד לא מבין כדורגל. "אין שום איסוף דאטה וניתוח מספרי" כתבו. "אין גם שום ניתוח ביצועים והכל הסקת מסקנות סובייקטיבית על הביצועים האינדיבידואלים והקולקטיביים".

במאמר, השניים ניתחו 22 משחקים ממונדיאל 1986 כדי "לפתח מתודה שאיתה אפשר יהיה לכמת ולהשוות את האפקטיביות של האסטרטגיות והטקטיקות השונות". הניתוח שלהם לקה בחסר - פשוט לא היו מספיק נתונים כדי לייצר ניתוח מקיף - אבל הם כן הגיעו לכמה מסקנות שהיוו את הבסיס לחלק מהנתונים המתקדמים שיש כיום. לפי ריפ ופולארד איכות מצבי הבעיטה, למשל, חשובה הרבה יותר מ"בעיטה לשער" וקבוצות שתכננו "ללחוץ" היו בעלות סיכויים גבוהים יותר להבקיע ולנצח.

יש לציין שצ'ארלס ריפ הוא הסטטיסטיקאי של חיל האוויר הבריטי המפורסם בעולם. הוא סוג של ממציא "האנליטיקס" בכדורגל מאחר שהיה הראשון שניסה למצוא היגיון בנתונים שאסף על כדורגל בשנות ה-50 של המאה ה-20. הרבה מהנתונים של ריפ היו לא טובים - שהוא אסף לבדו עם דף ועיפרון - אבל הוא כן גילה נתון שעד היום מנחה חלק מהמאמנים הטובים בעולם - כולל יורגן קלופ ופפ גווארדיולה. ריפ הראה שחטיפת הכדור כמה שיותר קרוב לשער היריב בעלת ערך משמעותי מאוד, וכמעט תמיד תוביל לבעיטה לשער. זה נתון נכון עד היום והמאמנים הטובים ביותר תמיד ינסו להשיג את הכדור כמה שיותר גבוה על המגרש. זה דבר "נכון" לעשות - מדעית וסטטיסטית.

העניין הוא שריפ ופולארד ב-1997 לא זיהו בניתוח שלהם של הכדורגל בשנות ה-80 וה-90 שום הנחיה של מאמנים ל"פעולה נכונה ועקבית" של השחקנים. הכל, כאמור, היה די סובייקטיבי ורנדומלי.

היום הכדורגל שונה לחלוטין. גם בזכות הטכנולוגיה החדשה ומתודת ניתוח משחק ונתונים, אנחנו רואים שלרוב הקבוצות והנבחרות יש מושג מה הן רוצות להשיג ואיך הן אמורות לעשות את זה.

במונדיאל הזה אנחנו רואים איך הידע הרב על כדורגל שיש אליו גישה דיי קלה מצליח להעשיר אלפי אנשי כדורגל, שבניגוד לקודמיהם בתפקיד, מודעים הרבה יותר לכל הדרישות של הכדורגל המודרני - הדרישות הטקטיות וגם הפיזיות והמנטליות.

מרוקו של וואליד רגראגי, למשל, נראית כמו נבחרת מאומנת שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג על המגרש ומשתנה לפי היריב שמולה. רגראגי ומאמן נבחרת יפן האג'ימה מוריאסו הם דוגמאות נהדרות למאמנים שניצלו את הגלובליזציה המואצת שעבר הכדורגל כדי ללמוד כמה שיותר על המשחק.

רגראגי, שחקן נבחרת מרוקו לשעבר, בעל יכולות תקשורת נהדרות. הוא דובר ארבע שפות (ערבית, מרוקאית, אנגלית וספרדית) וככה הוא ידע לחבר את חברי נבחרתו - רבים מהם גדלו במדינות שונות לחלוטין ממרוקו - ליחידה לוחמת שיודעת לשחק כדורגל חכם מאוד. הם יודעים ללחוץ, להגן, לשתף פעולה והם יודעים לעשות הכל ביעילות מרשימה. בניתוח וידאו של משחקי מונדיאל קודמים - בעיקר מלפני 2006 - קשה לזהות את הדברים הללו בנבחרות שאינן ממדינות שבחזית פיתוח ומחקר הכדורגל.

גם כשברוב המדינות - לפחות אלו שהגיעו למונדיאל - יודעים ומבינים כדורגל הרבה יותר טוב מאי פעם עדיין אין "סגנון נכון" אובייקטיבית. יש דברים ש"נכון" לעשות - כמו לחץ גבוה - אבל זה נכון לעשות אותם רק כשאפשר לעשות אותם נכון.

וזה מביא אותנו לכלים הסובייקטיבים של הפרשנים במונדיאל. הרבה פעמים מדברים כאן על כדורגל בשיפוטיות סגנונית. "הם משחקים יפה יותר", "הגיע להם לכבוש", "הניצחון היה מוצדק", "לא הגיע להם לנצח" וכו'. אבל האמת היא שאין סגנון כדורגל "נכון". סגנון "נכון" זה עניין סובייקטיבי ואסתטי - שאי אפשר לנתק תרבותית והיסטורית.

עבור אדם ממוצע מהולנד, הכדורגל של אורוגוואי מזעזע, אבל עבור מישהו מאורוגוואי אין דבר "מוצדק" יותר מלשחק כדורגל קשוח ולעיתים מלוכלך שסוגר את פערי הכישרון ממדינות גדולות יותר מהם. עבור הגרמני הממוצע התלות הארגנטינאית בפליימייקר היא נקודת חולשה, אבל עבור הארגנטינאי הממוצע "מספר 10" הוא בעל חשיבות היסטורית עצומה, שחקן כמו ליאו מסי הוא הלב של הקבוצה וצריך לעשות הכל כדי לאפשר לכישרון שלו לצאת לפועל.

אם ננתח את הכדורגל בצורה הכי אובייקטיבית שיש אז אפשר להסיק שבמונדיאל הזה (ובכלל, בכדורגל) אין "סגנון נכון". יש דרך "נכונה" לנצח וזה היא עם קבוצה של אינדיבידואלים שעובדים ביחד כצוות מגובש, יודעים מה הם רוצים ואיך להשיג אותו, נלחמים אחד עבור השני ומנסים לייצר ביחד משהו שיכנס לדפי ההיסטוריה באותיות של זהב.