נתניהו בעקבות ארדואן וצ'אווס - הפופוליזם המאקרו־כלכלי בעיצומו

הממשלה הנוכחית הפכה את אישור תקציב המדינה לטקס נוסף, בדומה לשירה בציבור המסורתית בבית הנשיא ביום העצמאות. במקום שירה, ראש הממשלה והשרים חילקו לעצמם שבחים, למרות שפרטי התקציב אינם ידועים עד כתיבת שורות אלו. אף אחד מהשרים לא ראה את המספרים הסופיים אבל כולם דאגו לשגר הודעות לעיתונות שהם הגיעו "להישגים היסטוריים" תוך דאגה סקטוריאלית ל"בייס". גם תקציב המדינה, שמעוגן בחוק ואמור לתאר את סדרי העדיפויות של הממשלה, הפך לפארסה, כמו במיטב המדינות הפופוליסטיות.

בליל שני, צייץ שר החוץ המקורב רה"מ בנימין נתניהו, כי הוא ביקש משר האוצר לגבש מתווה מול נגיד בנק ישראל להפסקת עליות הריבית על רקע התמתנות האינפלציה שכן "לא הייתה הצדקה להעלאת הריבית" כלשונו. אחרי שננזף על ידי פטרונו, הוא הבהיר שכוונתו הייתה לשקול צעדים אלטרנטיביים למלחמה באינפלציה כגון הפחתת מע"מ. באותו זמן נחשף ניסיונה של הממשלה למנות את מנכ"ל משרד רה"מ, מקורבו האישי של רה"מ נתניהו, לסטטיסטיקן הלאומי; וכמעט במקביל, יועצו הכלכלי של רה"מ נתניהו, אבי שמחון, הציע במסגרת דיוני תקציב המדינה 2024-2023 להיענות לכלל הדרישות הקואליציוניות באמצעות יצירת "קופסאות תקציביות" – קרי, לאפשר חריגות תקציביות מבלי לשנות את החוק.

ברור לכל כי יש כוכב אחד שעומד מאחורי כל היוזמות הללו והוא רה"מ בעצמו, שלמד היטב כי צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. נתחיל מהסוף: קופסאות תקציביות הוא כלי שהופעל על ידי ממשלות ישראל בשני מקרים היסטוריים נדירים, ייחודיים וחסרי תקדים - מימון ההתנתקות ופיצוי הנפגעים שלה והתמודדות הכלכלה הישראלית מול משבר מגפת הקורונה. רק אירועים שכאלו מצדיקים מהלך חריג ויוצא דופן כהחרגת הוצאה ממשלתית מממגבלת ההוצאה התקציבית.

אף אחד לא יופתע אם יגלה כי לא מדובר ברעיון של נתניהו וחבריו אלא, שיש מנהיג פוליטי שמשתמש בו זה תקופה ארוכה: נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. מהניסיון הטורקי, יש עם ההמצאה הזו כמה בעיות. הראשונה היא שהשימוש בכסף אינו זוכה לפיקוח פרלמנטרי (או מכל מוסד ממלכתי אחר) "כדי לא לבזבז זמן רב על תסבוכת בירוקרטית", הסביר אז ארדואן, או בעברית: "משילות". לא בכדי, חוק קרנות דיסקרטיונאריות של ארדואן היה אחד הצעדים הראשונים שעשה למרות התנגדות האופוזיציה (שכבר איננה).

הבעיה השנייה היא שאין שום משמעות להתחייבות של שמחון (נתניהו) שהכסף "ילך לתשתיות". אולי יהיה כך בשנה הראשונה והשנייה, אך בשלישית הכסף כבר ילך לאן שהמנהיג יחפוץ. אגב, בישראל ניצול כזה של החרגות תקציביות כבר צץ בזמן הקורונה, והניסיון לסכלו גבה מחיר אישי כבד משאול מרידור, הממונה על התקציבים לשעבר.

תזכורת: ישראל כץ, שר האוצר דאז, רמז באחת הישיבות כי הוא רוצה להשתמש בכספי קורונה לשימושים אחרים. כאשר מרידור ואסי מסינג, היועץ המשפטי לאוצר, הסבירו לו כי הדבר אסור בתכלית האיסור, ושהמהלך עלול לפגוע בדירוג אשראי של ישראל, השניים נוטרלו: מרידור נדחף להתפטרות ומסינג הפך למנודה לצמיתות - לא אושר לו להיכנס לדיונים תקציביים.

הבעיה השנייה היא שיש לקרנות האלו נטייה טבעית לצמוח. לראיה: לפי דו"ח של מרכז שטוקהולם לחירות מ־2018, ממשלת טורקיה תקצבה את הקרנות האלו ב־16.5 מיליארד לירות טורקיות לשנים 2021-2019, אך מדיווח של העיתון הטורקי "טורקיש מינוט" עולה כי ארדואן הוציא 18 מיליארד לירות טורקיות רק ב־2020 כאשר הצפי היה לעוד 17 מיליארד ב־2021.

גם הוגו צ'אווס מוונצואלה התאהב בקופה השחורה שהמציא לעצמו והיא הגיעה לסכום עתק של כ־113 מיליארד דולר על פני שבע שנים, כאשר אותה קופסה ב־2011 היוותה יותר מ־40% מתקציב המדינה. אגב, הדיווח על הקרנות האלו אינו שוטף, ולאו דווקא אמין. הקופסאות של ארדואן הן חלק מההסבר להידרדרות דירוג האשראי של טורקיה: מאז 2016 ועד 2022, סוכנות הדירוג S&P הורידה את דירוג האשראי של טורקיה ארבע פעמים, פיץ' עשתה זאת חמש פעמים ומודי'ס שש פעמים, עד שהגיעה כמעט לרמת דירוג "זבל" (B3).

מינויו של יוסי שלי, הנטול כל ידע ורקע בסטטיסטיקה, לסטטיסטיקן הלאומי גם הוא אינו טריק של נתניהו. נזכיר כי כל הסטטיסטיקאים הלאומיים היו פרופסורים לסטטיסטיקה מאז קום המדינה. אלא שפרופסורים לסטטיסטיקה יודעים סטטיסטיקה וזה עלול להפוך לבעיה אם הם לא מוכנים להכפיף אותה לרצון המנהיג.

זה מה שקרה לאחראית על פרסום מדד המחירים לצרכן בארגנטינה בתקופת משטר הזוג קירשנר, הידועים אף הם בפופוליזם כלכלי קיצוני. כאשר המדיניות הכלכלית הכושלת שלהם החלה ליצור אי־איזונים, לרבות אינפלציה, הם ביקשו מיו''ר הלמ"ס "למתן את האינפלציה". ברגע שסירב הוא הוסר מתפקידו במהרה והאחריות להנפקת נתוני אינפלציה עברה למשרד הכלכלה, שם ישב מקורב לזוג ואז, כדרך פלא, צנחה האינפלציה לשליש ממה שהייתה.

התוצאה הגיעה במהרה: מכוני מחקר פרטיים החלו לחשב באופן פרטי את האינפלציה, והמשטר החל להטיל עליהם קנסות כבדים. בדיעבד התברר כי גם נתוני האבטלה זויפו וגם מדד העוני "שופר", עד שלבסוף הופסק פרסומו ב־2013. המהלך פגע פגיעה אנושה באמון של הארגונים הכלכליים והבנקים הבינלאומיים בסטטיסטיקה הרשמית.

על הניסיון של שר החוץ לפגוע בעצמאות בנק ישראל ולהשפיע על גובה הריבית במשק נכתב כבר הכל. על ההצעה המפתיעה שלו, פחות. במקום להעלות ריבית כדי לרסן את האינפלציה, כהן מציע להפחית מסים, לרבות מע"מ, שהוא מס על הקנייה. כלומר, הדרך להפחית אינפלציה היא לעודד צריכה פרטית באמצעות תמריץ מיסוי שייצר יותר ביקושים. הגיוני בסך הכל.

דורנבוש ואדוארדס, שני פרופסורים שבשנות התשעים העמיקו את מחקרם בפופוליזם מאקרו־כלכלי, הגדירו זו כ"גישה כלכלית המדגישה צמיחה וחלוקת הכנסה מחדש ומנגד מסירה דגש מסיכונים של אינפלציה, גירעונות, סיכונים פיננסיים ומהתגובה של סוכנים כלכליים למדיניות אגרסיבית מנוגדת לכלכלת שוק". גם פרופ' אנדי רודריק מאוניברסיטת הרווארד הלך לכיוון דומה כשאמר שהתוצאה של אותם משטרים אוטוריטריים היא "פופוליזם מאקרו־כלכלי" המאופיין ב"מדיניות תקציבית או מוניטרית 'מרחיבה' המספקת מוצרים ציבוריים ופרטיים ל'בייס' הפוליטי מעבר ליכולות הכלכלה". לכן התוצאה היא תמיד חוסר איזון - גירעונות, אינפלציה, פיחות, חוב מופרז. הבעיה היא שהתוצאות לא מופיעות מיד. הונגריה, טורקיה ואף פולין נהנו מגאות כלכלית מאז שאותם משטרים עלו לשלטון. כפי שהסביר ד"ר עדי ברנדר, מנהל חטיבת המחקר החדש של בנק ישראל, המחקר מראה כי חוסרי איזון באים לידי ביטוי בתזמון הכי גרוע: בזמן משברים. ההיסטוריה מלמדת גם כי החלפת המשטרים מגיעה רק אחרי קריסה טוטלית של הכלכלה, כי המנגנונים הדמוקרטיים שאמורים להעיר את הציבור ולהביא להחלפתם בעיצומו של תהליך ההידרדרות כבר משותקים.