תערוכת ג'קומטי בביתן איל עופר המשופץ. לראשונה מוצגת בישראל יצירתו של האמן בכל מורכבותה | צילום: ינאי יחיאל
ג'קומטי ועופר בפנים, רובינשטיין בחוץ: רשמים מהפתיחה המחודשת של הביתן במוזיאון ת"א
אחרי שלוש שנים של עיצוב ושיפוץ, ובהשקעה של 5 מיליון דולר, נפתח שוב ביתן הלנה רובינשטיין תחת שם הנדבן החדש, איל עופר. התערוכה הראשונה היא רטרוספקטיבה מקיפה בעלת איכויות אסתטיות ורעיוניות נדירות לאלברטו ג'קומטי, מגדולי האמנים במאה ה־20. לצד האווירה החגיגית עולות טענות בדבר מחיקת זכרה של הנדבנית הקודמת לביתן
חלפו בדיוק 20 שנים מאז תערוכתו האחרונה במוזיאון תל אביב של אלברטו ג׳קומטי, ושוב הוא חוזר למוזיאון — הפעם בתערוכה רטרוספקטיבית מקיפה שתיפתח ב־6 במאי.
ג'קומטי (1966-1901), מענקי האמנים המודרניים במאה ה־20, היה צייר, פסל, רשם ותחריטאי ממוצא שוויצרי, שעבד בעיקר בפריז. כיום הוא מוּכּר מאוד בפסליו הדקיקים האיקוניים שיצר אחרי מלחמת העולם השנייה, שמפארים את המוזיאונים הטובים בעולם ומחירי אחדים מהם כבר חצו את רף 100 מיליון הדולרים. אלו פסלים של דמויות ארוכות וגבשושיות של גברים ונשים על גבול ההיעלמות, והם נהפכו מזמן לסמלים על־זמניים של הקיום האנושי השברירי.
אז, ב־2003, הציג מוזיאון תל אביב תערוכה אינטימית של עבודות מאוסף הרברט לאסט, בנקאי יהודי־אמריקאי וחבר קרוב של האמן בפריז, שגם פרסם בתערוכה באופן חושפני את מערכות היחסים האישיות של האמן והרפתקאותיהם המשותפות. כעת שואפת התערוכה החדשה להציג לראשונה בישראל באופן שלם הרבה יותר את יצירתו של ג'קומטי ומורכבותה.
מכיוון שמדובר באמן איקוני ממש, נראה ששמה של התערוכה ״אלברטו ג׳קומטי: שוב, מהתחלה״ הוא ניסיון מודע, בעקבות נוהגו של האמן עצמו "להתחיל שוב ושוב מהתחלה", לבצע סוג של אתחול. בראש וראשונה - אתחול לג׳קומטי עצמו, שעד כה הוצג בארץ בהיקף מצומצם וכעת יוצג באופן מקיף, כולל יצירתו המוקדמת והסוריאליסטית. במקביל, זה גם ניסיון ברור לאתחול ציבורי ותדמיתי לחלל התצוגה של התערוכה - ביתן הלנה רובינשטיין (לשעבר) - שלאחר שלוש שנות שיפוץ בהשקעה של יותר מ־5 מיליון דולר ייקרא על שם הנדבן החדש: ביתן איל עופר.
איש העסקים איל עופר, כזכור, הוא בנם של המיליארדרים סמי ואביבה עופר, שביקשו ב־2005 להקצות 20 מיליון דולר להקמת האגף החדש של מוזיאון תל אביב בתמורה לכך שהמוזיאון כולו ייקרא על שמם. בעקבות הסערה הציבורית שקמה אז בוטל בסופו של דבר ההסכם איתם.
גם היום מתבררת עתירה נגד המוזיאון שהגישו פעילות לזכויות נשים, בטענה ששינוי שם הביתן ל״איל עופר״ מוחק את פועלה של הלנה רובינשטיין מהמרחב הציבורי. השבוע התקיימה בחזית הביתן הפגנה נגד קריאת המקום על שמו של עופר. מנגד, בקרן מרילין ואיל עופר מדגישים כי הם אלו שביקשו להבטיח כי "תמיכתה בעבר של קרן הלנה רובינשטיין תונצח באופן הולם על ידי המוזיאון".
הבחירה ברטרוספקטיבה השאפתנית של ג'קומטי כתערוכת הפתיחה לביתן תחת שמם של הנדבנים הנוכחיים גם היא אינה מקרית. קרן משפחת עופר גם סייעה בהבאת התערוכת עצמה לארץ, לאחר שתערוכות דומות של קרן ג'קומטי כבר חנכו מוזיאונים חדשים בקטאר ובמרוקו.
האם זה סימן מקדים לאתחולו מחדש של הביתן המשודרג כולו כחלל תצוגה לתערוכות בינלאומיות? כזכור, עד לסגירתו לשיפוצים ב־2019, הציגו בביתן הלנה רובינשטיין בעיקר אמניות ואמנים ישראלים, שהשתלטו עליו והפכו אותו לספקטקל גדול ממדים. למעשה, הפעם האחרונה שהוצגה בביתן תערוכה מקיפה של אמן בינלאומי דומה בחשיבותו לג׳קומטי הייתה לפני 57 שנים, עם תערוכתו של פיקאסו ב־1966.
בתערוכת ג'קומטי החדשה עצמה בחרו האוצרים, רונילי לוסטיג ממוזיאון תל אביב והוגו דניאל מקרן ג'קומטי בפריז, להתמקד בדמות האדם ביצירתו. לדבריהם, בניגוד לקודמתה, "התערוכה החדשה לא עוסקת באופן ישיר במערכות היחסים של ג'קומטי, אבל אלו באות לידי ביטוי דרך היצירות: מפסל מוקדם וייחודי של פלורה מאיו, בת זוגו בתקופת לימודיו בפריז, דרך קרולין טמניו שהייתה המאהבת שלו ומוזה חשובה בשנותיו האחרונות ועד לאנשי רוח ותרבות שהיו ידידיו: סימון דה בובואר או המשורר הצרפתי ז'אק דופין.
בעיקר מוצגות שתי מערכות היחסים האינטימיות והקרובות ביותר של ג'קומטי, עם אשתו אנט ארם ועם אחיו דייגו, במבחר גדול של פסלים וציורים שלהם שאותם יצר לאורך השנים שוב ושוב".
אכן, זו תערוכת פתיחה מרשימה, רב־מפלסית ואלגנטית במיוחד, מין סימפוניה אוורירית של שחור־לבן ואפור. האדריכלות הישנה־חדשה של הביתן מזמינה שיטוט וגילוי בין האולמות המוקפדים באדריכלות אמנון רכטר, שעוצבו בזיקה למבנה המקורי שתכנן אביו יעקב רכטר. כעת הוחזרו למבנה ולחללים החלונות, התאורה הטבעית והקשר עם הסביבה העירונית בחוץ, שנאטמו בהדרגה עם השנים ועם התוספות השונות לביתן.
העבודות עצמן, שאצורות באופן כרונולוגי, מציגות את דרכו של ג'קומטי בעיקר כפסל, תחילה בעבודות קוביסטיות או בדמויות טוטם בהשפעת אמנות אפריקאית ובהמשך, כאמן אוונגרדי, בהשפעת הפסיכואנליזה, החלומות והסוריאליזם. משם ממשיכים ל"כיכר" המרהיבה, שכוללת כמה מהפסלים האנושיים המאורכים והנוגעים ללב של האמן משנות ה־40 וה־50. מסביבם ערוכים הציורים, אספקט פחות מוכר ביצירתו, שממחישים את ניסיונתיו הקדחתניים של האמן ללכוד שוב ושוב את מצבי הנפש המשתנים של בני משפחתו וחבריו הקרובים, ואת המתח שבין תהליכי העבודה בדו ותלת־ממד.
אולם נוסף מוקדש ליצירתו הזעירה של ג'קומטי, דיוקנאות מיניאטוריים עדינים וחושפניים. כן מוצגים בתערוכה ניירות עבודה, רישומים והדפסים שיצר ג'קומטי שמתעדים את הדמויות השונות בחייו וסרט על האמן, שמשלים את התמונה. התערוכה, שמלווה גם בקטלוג מרשים (בעיצוב נועה שורץ), הייתה, לדברי נציגי קרן ג'קומטי, גם הזדמנות מלהיבה עבורם לחשוף אותו עבור קהלים רחבים יותר מבעבר. ואכן למבקרים מצפה תערוכה מקיפה בעלת איכויות אסתטיות ורעיוניות נדירות, שמעבירות היטב את ייחודו של האמן כאחד מענקי המאה ה־20. נותר רק לראות האם הציבור שיגיע לראות את ג'קומטי במוזיאון יאמץ גם את שמו הרשמי החדש של הביתן, או שזה כבר יישאר חקוק בשימוש היומיומי הציבורי פשוט כ"הלנה".