בנבחרת הצעירה השחקנים נאלצים להכיל את המאמן, במקום ההיפך

באירוע המתוקשר של סטירת הלחי שהעניק מאמן הנבחרת הצעירה גיא לוזון לשחקנו זיו מורגן, היה משפט אחד של השחקן על המאמן ששווה להתעכב עליו - "כולנו מכילים אותו".

יש כאן שתי אמירות – האחת, השחקנים נדרשים להכיל מאמן, ולא להיפך. אמנם חשוב שעובד/ שחקן ייקח אחריות על הקשר עםהמנהל/ מאמן שלו ויתאים עצמו לדרישותיו, אבל עדיין מצופה שמלאכת ההכלה תובל על ידי המאמן. האמירה השנייה היא שכל השחקנים נדרשים להכיל את המאמן, אלו שההתנהלות שלהמאמן עושה להם טוב, וגם כאלה שניתן להניח שצריכים דרך התנהלות אחרת.

הכתבה אינה מתיימרת לנתח את האישיות של לוזון, אך יש כאן הזדמנות להרחיב בנושא ההכלה באימון, שבמבט ראשון נראה אולי מתאים יותר לחוג לעבודה סוציאלית ופחות לאימון כדורגל. בכתבה זו תוצג טענה הפוכה לפיה כאשר שחקנים נדרשים לתפקד בלחץ גדול ולהציג קשיחות, אימון מכיל מקבל משנה תוקף, ובנבחרת ישראל הנושא הוא לא פחות מאשר קריטי בגלל סגנון המשחק הרצוי של הנבחרת.

אז מה המאמן/מנהל מכיל ולמה זה כל כך חשוב? השונות בנבחרת גדולה מאוד – שחקנים מגיעים מרקעים ותפקידים שונים. יש מגוון סוגי אישיות, וכל שחקן מביא עמו גישה שונה מהמועדון שלו. ומדובר בשחקנים מובילים בקבוצות שלהם שנדרשים להתנהל באופן שונה בנבחרות. המאמן צריך להכיל את השונות הזאת מצד אחד אבל גם לייצר קו אחיד ומארג מאוחד.

הכלה באה לידי ביטוי גם בצורך של מאמן לאמן את השחקן לא באופן שיתאים לאחרון, ולא ההיפך. מאמן שבתור שחקן היה בעל סף עוררות גבוה והיה זקוק שיצעקו עליו כדי שיתעורר, צריך להתנהל אחרת עם שחקן בעל סף נמוך שצריך הפחתה בגירויים כדי להפיק את המיטב מעצמו. מאמנים ומנהלים רבים מתקשים בכך בגלל הקושי לצאת מעצמם ולגלות אמפתיה לאחר. גיוון, הכלה ואמפתיה שזורים זה בזה ופערים מתגלים ביומיום ובעיקר במצבי לחץ.

הקצנה לצד השני גם היא לא רצויה - לא נכון לגדל שחקנים בצמר גפן, שיקרסו כאשר יעלו לבוגרים ויידרשו להתמודד עם קהל ותקשורת שלא ממש דוגלים באמפתיה ורגישות.

ד"ר ברנה בראון נחשבת כיום לחוקרת המובילה בנושא של אומץ, אמפתיה ובושה. אחד המסרים המרכזיים שלה הוא שאומץ ופגיעות הולכים יחדיו. כלומר, אדם שמפגין אומץ הוא כזה שמוכן להסתכן ולכן נמצא במצב פגיע, ולכן מי שלא מוכן לקבל על עצמו את הפגיעות יתקשה לקחת אומץ ולהעז. מסר זה חשוב מאין כמוהו לנבחרת ישראל מכיוון שסגנון המשחק הרצוי של הנבחרת הוא בדיוק ההיפך מהבונקר המתגונן והמגיב שהיה נהוג שנים רבות במטרה "לגנוב ניצחון" והוביל לכישלונות רבים.

שימו לב לסגנון המשחק של הנבחרות הצעירות כיום ותראו שזה מתחיל להיות דומה יותר ויותר לתורת הלחימה הנהוגה בצה"ל שמדגישה יוזמה, "חתירה למגע", הגנה התקפית ועוד. סגנון משחק שכזה כרוך בלקיחת סיכונים ומצריך כאמור אומץ שבא ביחד עם פגיעות. לכן צריך מאמנים שדוגלים בסגנון יוזם ואינטנסיבי אבל גם כאלה שאינם שיפוטיים ומסוגלים להכיל שחקנים גם במצבי לחץ, אחרת השחקנים ייקחו פחות סיכונים ונחזור לבונקר שמביא עימו סיכונים והפסדים.

באחד המחקרים החשובים בתחום המנהיגות ועבודת הצוות שנערך בגוגל (2016), נמצא כי "ביטחון פסיכולוגי" (Edmondson, 1999) מהווה רכיב קריטי ביצירה של צוותים מנצחים. בקצרה, "ביטחון פסיכולוגי" מתאר עד כמה ניתן לקחת סיכון בצוות ללא חשש מפגיעה או מבוכה בעת כישלון. בצוותים מצליחים אפשר להעלות רעיון חדש ושונה מבלי לצאת מגוחך, והאקלים הצוותי מעודד לקיחת סיכונים וחשיבה יצירתית. לכן, אם נבחרת ישראל תרצה להמשיך וליישם סגנון יוזם ש"חותר למגע", האומץ שמגיע בעסקת חבילה עם הפגיעות מצריך איתור וזימון שחקנים שמייצרים "ביטחון פסיכולוגי" ובעיקר מאמן שיודע להכיל את השחקן יחד עם יכולות אימון גבוהות וסגנון יוזם ואינטנסיבי.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, מוביל תארים שניים בניהול וחינוך בספורט, הקריה האקדמית אונו