דז'ה וו: "עכשיו אנחנו, ילדי חניתה, שוב על רפסודה"

ב־14 במאי 1948 החליטו בחניתה שבגליל המערבי, על גבול לבנון, להעביר את ילדי הקיבוץ למקום מבטחים. כ־30 מילדי הקיבוץ הולבשו בבגדים חגיגיים, ענדו דיסקיות על צווארם למקרה שילכו לאיבוד ועלו על כלי רכב משוריינים של צה"ל שהמתינו בחצר המשק. הם נסעו בדרכים פתלתלות ומסוכנות עד שהגיעו לחוף הים של נהריה, שם עלו על רפסודה שהשיטה אותם לחיפה. בחיפה הם פוזרו בבתי תושבים, ונשארו בהם בין חצי שנה לתשעה חודשים. הסיפור הפך מיתוס מכונן בקיבוץ שבו גדלה האמנית מיכל דיבואה מטלון, ובשנה שעברה היא אף עמלה על איורים לספר ילדים שעסק בו.

והנה, ב־8 באוקטובר נאלצה דיבואה מטלון עצמה להתפנות מביתה שבחניתה. שלוש בנותיה הגדולות משרתות בצבא, בעלה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, ואילו היא ובתה הצעירה (12) נסעו דרומה משם. "הבנו מיד, עוד לפני הוראת הצבא, שצריך להתפנות", היא אומרת. "למחרת קיבלנו הוראה מהקיבוץ וכולם פונו, חוץ מכיתת הכוננות. רוב החברים מרוכזים בעין חרוד. אנחנו בהתחלה היינו אצל חברים בתל אביב ואצל המשפחה בכפר ורדים, והשבוע, אחרי שלושה שבועות, הגענו לקיבוץ ניר דוד".

דיבואה מטלון (55) היא בת שלישית להורים שעלו לארץ מצרפת ומבלגיה בתחילת שנות ה־60. היא למדה תקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל וכיום היא מאיירת ומרצה לאיור במכללת ויצו חיפה. "סבא מספר בלי להגזים: הרפתקה בליל העצמאות" (כנרת זמורה), שמבוסס על פינוי ילדי חניתה, הוא ספר הילדים הראשון שאיירה. את הספר חיברו אורנה לנדאו ונורית כהן לוינובסקי, שלפני עשור אף כתבה עבודת דוקטורט בנושא וזו עובדה לספר "פליטים יהודים במלחמת העצמאות" (עם עובד).

במרכז הסיפור עומד סבו של ילד בשם יותם שמספר סיפורים מעניינים, אבל לפעמים אי אפשר לדעת מתי הוא אומר אמת, ומתי הוא מגזים. כי איך ייתכן שבלילה של קום המדינה הוא היה על רפסודה בלב ים? ושהיא התנתקה וכמעט סחפה אותו עד סוף העולם? "הסיפור הזה הוא המיתולוגיה שלי, של החניתאים", אומרת דיבואה מטלון. "ועכשיו אנחנו שוב על הרפסודה. גם הסבים שלי היו פליטים, הם היגרו מיוון וטורקיה לצרפת ולבלגיה, ומשם לישראל. את הסיפור של חניתה ב־48' סיפרו לנו עוד מהגן".

האיורים שיצרה דיבואה מטלון לספר הילדים יפהפיים ומבוססים על מגזרות נייר צבעוניות. "יש באיורי הספר הרבה דברים אישיים שלי", היא מציינת. "דמות הסבא מבוססת על אבא שלי, עמוס מטלון, שנפטר לפני ארבע שנים. יש הרבה דמויות שמבוססות על אנשים מחניתה, על הילדות שלי. הספר כולו עשוי עברית — אם את מסתכלת מקרוב על מגזרות הנייר תראי שצבעתי עיתונים, היה לי חשוב שזה יהיה בעברית כדי להכניס את זה בדלת האחורית. חוץ מהאפודה של אבא שלי, שם הכנסתי קצת עיתונים בצרפתית. אחיזה קטנה מהעבר".

המילים פליטות וישראליות נשמעות מנוגדות זו לזו.

"יחסית אנחנו פליטים פירסט קלאס, כי המדינה דואגת לנו, יש לנו עדיין איפה להיות, זה לא שאנחנו לנים בשטחי כינוס. חברי ניר דוד מקבלים אותנו מדהים, ההתארגנות ורוחב הלב מאוד מרגשים. זה מלמד הרבה על החיים. אז אנחנו פה עד להודעה חדשה, ולדעתי היא תהיה מאוד רחוקה. בשגרה בעלי מנהל חברה אמריקאית בקונטיקט ונמצא בחו"ל חצי מהזמן. זה אומר שאני נשארת לבד בבית בחניתה עם הבת הקטנה, וכשאני תולה כביסה רואים עמדה של חיזבאללה, אני רואה אותם תמיד. בדיעבד מוזר לי שבכלל לא דאגתי, מה עבר לי בראש. ופתאום אני מרגישה שלא אוכל לחזור הביתה”.

מה צריך לקרות כדי שתחזרי לחניתה ותרגישי שם בטוחה?

"באמת אין לי תשובה. זה הבית שלי, אני נורא ציונית. אמא שלי ואחותה שהגיעו מצרפת לפעמים שאלו את עצמן למה הן באו לפה. לי התשובה ברורה: באתן כי סבא היה באושוויץ, המדינה היתה צריכה לקום, ואתן הקמתם אותה, יש לנו סיבה להיות פה. אנחנו בקיבוץ שומרים על הגבול, ועוד אומרים עלינו שאנחנו הפריבילגים עם הרולקס. אנחנו מגשימים את החזון, רק שעכשיו יש לנו מזגנים ובית יפה שאנחנו עובדים קשה בשבילו. נכון, אנחנו לא חיים בצריף, אבל לדעתי כבר הבינו שאנחנו לא פריבילגים".

פינוי ילדי חניתה ב־48' היה חלק מתופעה רחבה יותר. לפי מחקרה של כהן לוינובסקי, כ־60 אלף יהודים מיישובים מבודדים ברחבי הארץ, מקיבוץ דן בצפון ועד בית הערבה בדרום, וכן משכונות שהיו תחת אש בערים הגדולות כמו ירושלים, חיפה ותל אביב, נאלצו להתפנות מבתיהם במלחמת העצמאות והפכו לפליטים למשך חודשים. בבית הערבה, למשל, הפינוי נעשה בעזרת מטוס רעוע, נקוב חורים ובלי דלת. ילדי קיבוץ מנרה הורדמו בכדורי שינה ופונו ב"מנשאים" שהוכנו מארגזים של תנובה, נישאים על כתפי חיילים.

לפי המחקר, ההחלטה על פינוי תושבים לא התקבלה בקלות — היה חשש כי הדבר יוביל לפירוק היישוב, וייצור אפקט דומינו שיפגע בקו ההגנה. בהמשך הבינו שהפינוי לא מחליש ואפילו מחזק את היישובים, כי הוא מאפשר ללוחמים להתרכז בהגנה מבלי לדאוג לילדים. "כשעבדתי על הספר", מספרת דיבואה מטלון, "חשבתי כמה מוזרה המציאות שבה הם חיו, ואיך בכלל הגיוני שזה קרה. הרי זה משהו רחוק מהעבר, ומאז בנינו מדינה כל כך חזקה עם צבא כל כך חזק. והנה, זה תפס אותנו בסיבוב".

מה מנחם אותך עכשיו ונותן לך אורך נשימה?

"בתוך הישראליות התגלה כוח אדיר של ביחד. גם כשהייתי בתל אביב ראיתי את זה, בלי שום ציניות, עזרה אמיתית של אנשים זה לזה. פה בקיבוץ ניר דוד קבלת הפנים מדהימה ומרגשת, וזה נותן תקווה שלפחות את זה יש לנו".

כשאני תולה כביסה רואים עמדה של חיזבאללה. אבל אני ציונית, וחניתה זה הבית שלי. אנחנו שומרים על הגבול, ועוד אומרים עלינו שאנחנו הפריבילגים עם הרולקס"

מיכל דיבואה מטלון. "יחסית אנחנו פליטים פירסט קלאס, כי המדינה דואגת לנו, יש לנו איפה להיות"