ביהמ"ש קבע: המזהם ישלם – גם על נזקי העתיד

1. טבח 7 באוקטובר ביטל את טקסי הפרישה של שופטת בית המשפט העליון ענת ברון ונשיאת העליון אסתר חיות. בטקסים האלה אמורה היתה השופטת הפורשת לקרוא פסק הדין חשוב וקרוב ללבה שבחרה ליום המיוחד הזה. ברון בחרה ליום פרישתה ב־12 באוקטובר את איכות הסביבה – פסק דין ובו אישרה תקדימית תביעה ייצוגית נגד שתי חברות־בנות של כיל, רותם אמפרט ופריקלאס ים המלח, שבמשך 30 שנה זיהמו מי תהום.

לפי בקשת האישור שהוגשה באמצעות עו"ד מיכאל בך, דליפת השפכים התעשייתיים מהמפעלים של רותם אמפרט ופריקלאס "היא אחד האסונות הסביבתיים החמורים ביותר שאירעו בישראל. היקף הדליפה המצטבר לאורך השנים מוערך בכ־75 מיליון קוב, שזיהמו כ־350 מיליון קוב מי תהום באקוויפר חבורת יהודה ובשמורת עין בוקק".

פסק הדין של העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי בבאר־שבע שדחה את הבקשה. ברון וחבריה להרכב, עופר גרוסקופף ורות רונן, התייחסו לכמה שאלות עקרוניות ותקדימיות כמו למי שייכים המים במדינת ישראל, מהי תקופת ההתיישנות כשמדובר בזיהום סביבתי ואיך זה מתקשר לאחריות שלנו כלפי הדורות הבאים.

ברון קבעה באופן תקדימי כי חלה חובה על גורם מזהם למנוע נזקי זיהום עתידיים גם בחלוף שבע שנות ההתיישנות. כאמור, שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע גד גדעון דחה את הבקשה לאישור התביעה אף שקשר בין הזרמת השפכים מהמפעלים לזיהום מקורות המים. הסיבה היתה התיישנות - חלפו למעלה משבע שנים ממועד יציאת השפכים מהמפעלים המזהמים.

2. לפני שאלת ההתיישנות עלתה הסוגיה הקניינית: האם לתובעים הייצוגיים – הפרופסורים אלון טל ונח עפרון, וגם ויליאם סלוט ורותם סירקוביץ' – יש זכות קניינית במקורות המים בישראל. החוק מאפשר פרשנות כזו. סעיף 1 לחוק המים מורה כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ". כלומר, המים הם גם קניין הציבור, גם מיועדים לצרכיו וגם נתונים לשליטת המדינה. התובעים טענו שלא בכדי קובע החוק שהמים הם "קניין הציבור" ולא "קניין המדינה". ולכן, כל אחד מיחידי הציבור רשאי לממש את זכותו ולהגיש תביעה על פגיעה במקורות המים. הם הדגישו שבמקרים רבים המדינה עצמה היא הגורם שמזהם את משאבי הטבע, כך שמתן זכות תביעה בלעדית למדינה בגין זיהום הסביבה מוביל לתוצאה אבסורדית שמסכלת את האכיפה הפרטית האזרחית.

טענת זכות הקניין במים לכל אחד מיחידי הציבור נדחתה הן בידי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה והן בידי שני בתי המשפט – המחוזי והעליון. היועמ"שית ציינה כי כוח התביעה על פגיעה סביבתית מוקנה למדינה בלבד, מתוקף דוקטרינות "אבי האומה" או "נאמן הציבור" השאובות מהמשפט המשווה.

המחוזי קיבל את עמדת היועצת. הביטוי "קניין הציבור" אינו מקנה, לשיטתו, זכות קניינית במים ליחידי הציבור כי "מדובר בהצהרה יסודית בדבר זכות הציבור למים. הבעלות במקורות המים נתונה למדינה כנאמנת הציבור, ולה נתונה גם זכות התביעה בגין פגיעה במים ולא לאף פרט מקרב הציבור".

השופטת ברון דחתה גם היא את הטענה הקניינית. לשיטתה, זכות הפרט לאספקת מים היא זכות יסוד "ואולם זכות חוקתית למים לחוד, וזכות קניינית במקורות המים לחוד". ולכן "לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה חוק זה מקנה לכל אחד מיחידי הציבור זכות קניין אישית במקורות המים במדינה".

3. העילה הקניינית שנדחתה היתה רק אחת משתי הרגליים שעליהן הונחה הבקשה לאישור התביעה הייצוגית. המחוזי דחה גם את הרגל השנייה, כשקבע את ההתיישנות. וכאן מגיע החידוש הגדול של בית המשפט העליון שדחה את טענת ההתיישנות. ברון אישרה את התביעה לאחר שהרחיבה את אחריות המזהם גם מעבר לשבע שנות ההתיישנות. "זיהום סביבתי, בפרט של מי תהום", קובעת ברון בפסק הדין, "לא פעם מתאפיין בגילוי מאוחר של הנזק בשל 'תקופת חביון' ממושכת. החומרים המזהמים עלולים להמשיך ולחלחל אל תוך הקרקע במשך שנים רבות לאחר שכבר הופסקה הזרמתם מן המפעל, ולגרום עוד ועוד נזקים".

לפיכך השאלה על הפרק היא "האם אחריותו (של המזהם) מוגבלת למעשה האקטיבי של גרימת הזיהום ולנזקים שנגרמו בתוך תקופת ההתיישנות הנמנית ממועד זה; או שמא אחריותו של הגורם המזהם משתרעת גם על המחדל שבאי הסרת הזיהום המתמשך, שיקום הנזק שנגרם והשבת המצב לקדמותו". ברון וחבריה הכריעו בעד האחריות המתמשכת לנזקי הזיהום העתידיים.

הרציונל לאישור התביעה לא התמצה רק מאפיון הפגיעה כ"עוולה נמשכת" שמאריכה את המועדים ומכילה את הגילוי המאוחר של הנזק ואת עקרונות "המזהם משלם" ו"הזהירות המונעת". השופטת מקדישה פיסקה ארוכה למחויבות שלנו לדורות הבאים. מחויבות שמתבקשת מ"בעיית הנציג" - הכשל המובנה מכך שהקולות והאינטרסים של הדורות הבאים לא נשמעים ולא מיוצגים בבית המשפט.

השופטת ענת ברון. "השמירה על מקורות המים היא אינטרס ציבורי עליון" | צילום: עמית שאבי

4. וכך נכתב בפסק הדין לעניין ההגנה על אינטרס הדורות הבאים: "על פי הפסיקה והספרות בארץ ובעולם, ההגנה על אינטרס הדורות הבאים מושתתת על מספר טעמים. החל בטבעו של הקשר הבין־דורי כמקים יחסי נאמנות המחברים בין דורות העבר, ההווה והעתיד; דרך ההכרה כי האחריות למעשיו של כל דור מסורה בידיו, וכי כבילה בין־דורית הכרוכה בנזק היא בבחינת החצנה בלתי ראויה, שאף עלולה לפגוע בחירותם ובאוטונומיה של דורות העתיד ("פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים", שמות כ', ד'); וכלה בעובדה כי קולם של בנות ובני דור העתיד אינו נשמע בהליך הפוליטי (או המשפטי בענייננו), ולפיכך הם סובלים מכשל בייצוג".

אינטרס הדורות הבאים משתלב במקרה זה גם באינטרס של הדור הנוכחי. "ישראל היא מדינה קטנה בעלת משאבי טבע מצומצמים, שיש לשמור עליהם מכל משמר", כותבת ברון ומצביעה על המתח בין האינטרס הסביבתי לבין צורכי השעה הדוחקים כמו "הגידול הטבעי באוכלוסייה המחייב הרחבה בלתי פוסקת של השטחים הבנויים, סלילת כבישים, הקמת אזורי תעשייה ותעסוקה, וכיוצא באלה - שמעצם טיבם פוגעים במידה כזו או אחרת בטבע ובסביבה".

מדובר בצורך לאזן בין שני אינטרסים מתחרים – שימור שטחים ירוקים מול הרחבת הבנייה והתעשייה. אינטרסים שלעולם לא ייפגשו. ואכן, פסק הדין לא מכריע ביניהם, לא מעדיף את האחד על פני השני. אבל, הוא מתייצב בכל זאת לטובת איכות הסביבה בנקודה הבאה: כאשר אנחנו מקימים תעשייה, עלינו לצמצם ככל שניתן את פגיעתה בטבע. והצמצום במקרה הזה משמעותו היא הרחבה - הרחבת תקופת ההתיישנות שמאפשרת לתבוע את המפעל המזהם. "מקורות המים הם אחד ממשאבי הטבע החיוניים ביותר בישראל וגם מהמוגבלים העומדים לרשותה", כותבת ברון. "כידוע, מקורות אלה מועטים וניצבים כל העת בפני סכנת הידלדלות, בין היתר בשל שינויי האקלים, הגידול באוכלוסייה ועלייה ברמת החיים. משכך, השמירה על מקורות המים היא אינטרס ציבורי עליון".

את התובעים הייצוגיים ייצגו עוה"ד מיכאל בך, רון לדרמן ואופיר עמיאל. את המפעלים ייצגו עוה"ד אורי שורק, מיתר קורמן ורם שחורי. את היועצת המשפטית ייצג עו"ד יואב שחם.