"שואלים אם אני לא מפיצה את מגיפת הכתיבה"

"מעולם לא החלטתי להיות סופר. המילה 'סופר' היא מילה גדולה, ולקח לי זמן רב להגדיר את עצמי ככזה", סיפר א"ב יהושע, זמן קצר לפני שהלך לעולמו, לסופרת הגר ינאי. זה קרה בשלבים שבהם עבדה על הספר החדש שלה, שהוא בעצם מדריך כתיבה והוצאה לאור. כדי להעשיר את המדריך היא פנתה לעשרות סופרות וסופרים ישראלים ושאלה אותם שאלות על כתיבה.

ספרה של ינאי, "לכתוב ולהוציא לאור: מדריך עכשווי לכתיבת פרוזה ולפרסום ספרים" (עם עובד), כולל כמעט את כל השאלות הרלבנטיות: איך מתניעים כתיבה, מוצאים רעיונות, מפתחים אותם, מייצרים סביבת עבודה נוחה, מתגברים על מחסומים נפשיים וביקורת עצמית; אילו דרכים קיימות היום לפרסם ספר ולשווק.

הספר כולל מידע, עצות, תרגילי כתיבה קונקרטיים, וכאמור מעט עזרה מידידים, שחילקו עצות ותובנות. בהם דויד גרוסמן, צרויה שלו, אתגר קרת, אורלי קסטל־בלום, חיים באר, שמעון אדף, יעל הדיה ורבים אחרים. התוצאה היא ספר שימושי לאוהבי כתיבה, וגם ספר מעניין לאוהבי קריאה.

זהו מין מורה נבוכים לכתיבה ופרסום בעולם ספרותי שהשתנה עד היסוד. "הספר נולד מצורך של אנשים", אומרת ינאי. "בשנים האחרונות עסקתי בעיקר בעריכה ספרותית. באו אליי עשרות אנשים שרצו גם לכתוב ספרים וגם להוציא אותם לאור. הגל הזה מאוד התגבר בתקופת הקורונה. אנשים שרוצים לכתוב. ישראל זו מדינה של אנשים יצירתיים שיש להם מה להגיד".

נחמד שאת מגדירה את זה ככה. אבל התחושה היא שהשוק מוצף.

"אני רואה את הצד החיובי שבזה: כמה טוב עושה לאנשים לכתוב. יש בזה תהליך בונה אישיות. הם מזקקים את מה שהם רוצים לומר, בעריכה אני מציבה מולם מראה של מודעות, הם לומדים מי הם ומה יש להם לומר, עובדים קשה כדי לגבש את זה, וגאים בתוצאות. באים אליי הרבה אנשים שרוצים לכתוב, מהנדסים, רופאים, מנכ"לים. לכי תסבירי להם מה ההבדל בין להגיד ולהדגים, מה זה קול, מה זו דמות, איך בונים סצנה, הזדהות, עלילה. איך לפרסם, איך לשווק. לא כל אחד יכול להגיע לסדנאות כתיבה, אז ריכזתי את כל הידע בספר".

ינאי (49) נולדה בקיבוץ ברקאי, אחרי הצבא למדה אנתרופוסופיה, למדה אצל מורה זן ביפן, למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ולתואר שני בספרות באוניברסיטת בן־גוריון. את ספרה הראשון, "אישה באור", על חוויותיה מיפן, פרסמה ב־2001. אחריו ראה אור "מכונת הנצח של אלכס" ורומן נוסף, ואז פרסמה טרילוגיית ספרי פנטזיה: "הלווייתן מבבל", "המים שבין העולמות", ו"המסע אל לב התהום". היא מלמדת כתיבה, עורכת ומבקרת ספרות בגלי צה"ל. נשואה לתסריטאי ערן בן יעקב ואם לשלוש. החל מיוני האחרון עומדת ינאי בראש בית הספר לכתיבה של עם עובד, "חדר משלנו", שבו מלמדים כמה מסופרי ועורכי ההוצאה, בהם איתמר אורלב ומאיה פלדמן. בנוסף, היא עורכת בעם עובד סדרת ספרי פנטזיה מצליחה, הבולט שבהם הוא "לור" של אלכסנדרה בראקן.

ינאי מייחסת את הרצון להוציא ספר גם לאפשרויות הטכנולוגיות שקיימות היום: "בעולם נפתחו אופציות חדשות, כמו למשל של הוצאה עצמית והוצאה דיגיטלית והוצאה בחו"ל, זה די מעורר תיאבון אצל אנשים".

זה נשמע כמו החלום האמריקאי, לפרסם לבד באמזון ולהצליח.

"מאוד קשה באמת להצליח בחו"ל. זה קורץ לאנשים כי השוק ענקי, אך למעשה יש מחסומים רבים שמפרידים בין הישראלי לבין חלומו להיות סופר מצליח בחו"ל, הרלן קובן החדש. קודם כל מחסום התרגום: קשה להשיג תרגום טוב ואיכותי, וזה דבר יקר. דבר שני, המנטליות הישראלית שונה מהאמריקאית. יש להם חוקים ספרותיים שלא בטוח שהסופר הישראלי מכיר. למשל, כל עניין הפוליטיקלי קורקט, שבשנתיים האחרונות הפך שדה מוקשים מטורף. תרגמתי עכשיו ספר ילדים שלי לאנגלית, הנבל בספר המקורי שלי היה סיני, אבל באמריקה הוא חייב להיות גבר לבן. הרבה ישראלים לא מודעים לכל המורכבות הזאת ופשוט כותבים".

"משקיעים בזה עשרות אלפי שקלים, והמדף באמזון הוא מדף ככל המדפים, וגם איתו צריך להתמודד בחוכמה".

עם כל זה, הספר של ינאי מעלה את הסוגיה שגם היא עצמה מתמודדת איתה: האם כל אחד יכול לכתוב? האם כדאי שכל אחד יכתוב? סדנאות הכתיבה יוצאות מנקודת הנחה שלכל אחד יש כישרון כלשהו ואפשר לפתח אותו. לכותבים זה אולי משתלם — תרפיה, שחרור, העצמה, וביטוי — אבל האם זה משתלם גם לקוראים?

"שואלים אותי אם אני לא מפיצה את המגיפה", מודה ינאי. "אין ספק שכישרון זה עניין אינדיבידואלי, יש כאלה שמוכשרים יותר ויש שפחות. ואגב אין לזה קשר להצלחה, יש כאלה שיש להם כישרון ספרותי ויש כאלה שיש להם כישרון להצליח. אבל מבחינתי השאלה היא מה היעדים והחלומות של אדם. לא כל ספר שאיש פרטי כותב צריך לצאת בהפצה לכל קוראי ישראל. יש הרבה ספרים בהוצאה עצמית שמלכתחילה מיועדים לקהל מצומצם. למשל, ערכתי ספר של בחורה חירשת שכתבה ספר על אמא שנולד לה ילד חירש ואיך היא מתמודדת. היא לא רצתה למכור בחנויות הספרים אלא ייעדה אותו לקהל המיוחד שלה, יש לה חוגים והרצאות, היא עשתה מימון המונים ומכרה במעגל המצומצם ומאוד הצליחה, מכרה כמה מאות ספרים. בהוצאה עצמית אם את מוכרת כמה מאות ספרים ב־80 שקל לעותק, את מכסה את ההוצאות שלך, לפעמים אפילו מרוויחה".

"היום אני ממליצה חד־משמעית לכותבים בהוצאה עצמית לא להפיץ בחנויות הספרים. קודם כל, כי החנויות לא כל כך אוהבות את זה, שנית — ההפצה יקרה ולא תמיד משתלמת, ושלישית — היום יש כל כך הרבה פלטפורמות להפצה עצמאית ברשת. אגב, גם לקוראים זה נותן הזדמנות להגיע לספרים נישתיים שההוצאות הגדולות כבר לא נוגעות בהם. בואי נזכור שההוצאות הגדולות גם חרדות לקיומן הכלכלי. אפילו סופרים ידועי שם ואיכותיים שמגישים כתבי יד נדחים על ידיהן, כי אין לזה מספיק היתכנות מסחרית. אז הוצאות הספרים הן כבר לא בהכרח סמן של איכות".

בכל זאת ההוצאות הן סנן. יש לקטורה, עריכה, עבודה קפדנית על טקסטים ועיצוב.

"לכן אני ממליצה לכל אדם שמוציא ספר בעצמו לעבוד עם עורך ספרותי, לעשות תהליך מקצועי ככל האפשר. אבל גם מערכת הסינון של ההוצאות הגדולות המסורתיות היא לא מה שהיתה פעם. לפני כמה שנים אמרו לי בלחש: 'הוצאה זו וזו מבקשת השתתפות עצמית מהסופר', וזה נשמע מזעזע. היום זו נורמה".

מהרומנים האחרונים של מאיה ערד ונועה ידלין עולה שגם הספרות היפה בעצמה נעשתה נישה.

"לגמרי. והיום יש הוצאות גדולות שכבר לא ירצו להוציא ספרות יפה, מסיבות כלכליות. אם את מסתכלת על השוק האמריקאי: ישנם כל הז'אנרים ואחד מהם זה Literary prose, זה נחשב ז'אנר לצד מתח או רומן רומנטי. אולי בעתיד דווקא הוצאות עצמיות או הוצאות קטנות יהיו אחראיות על שימור האיכות הספרותית".

הראיונות עם הסופרים נעשו במיוחד עבור הספר. דויד גרוסמן מספר, למשל, איך ולמה כתב את הסיפור הראשון שלו, "חמורים". אתגר קרת מסביר שאין דבר כזה מחסום כתיבה, כי הכתיבה היא ממילא לא דבר שאמור לקרות כל הזמן. וליעד שהם מספר שהדבר הכי חשוב בכתיבת מותחן זה דווקא התחקיר. "יש פה מעל 40 סופרים הכי חשובים בספרות הישראלית, והם היו מאוד נדיבים איתי", אומרת ינאי.

אילו דברים חדשים למדת מהם?

"שיש נקודות מבט שונות על הדברים. מלכתחילה העדפתי שבספר לא יהיו רק התובנות שלי אלא קשת של דעות. למדתי, למשל, שכעורכת יש דברים שהייתי מתקנת או משנה, אבל בסוף הם היו זוכים להצלחה גדולה. למשל, 'מלכת היופי של ירושלים' של שרית ישי־לוי, היא עצמה מספרת שהראתה את כתב היד לחברה, והחברה אמרה 'יש לך פה הרבה יותר מדי דמויות'. והרי בזכות זה הספר הצליח. אני נבוכה לומר שגם אני כעורכת הייתי אומרת לה אותו דבר".

"כתיבה היא כמו לקבל מתנה" - העצות שחלקו סופרים עם הגר ינאי

אתגר קרת

"אני לא אוהב את הביטוי מחסום כתיבה. זה ביטוי שמסתיר בתוכו הנחת יסוד שכתיבה היא מצב הצבירה הטבעי, ושאם אני לא כותב יש כנראה בעיה בצינור, משהו סתום בו. מבחינתי זה להפך. כתיבה היא כמו לקבל מתנה. כשאני לא מקבל מתנה, אני לא יושב ומחכה למתנות או מתקשר לאנשים שיביאו לי מתנות. אני חי את חיי ומקווה לטוב. הניסיון לקבל מתנות בכוח הוא מאוד מסתכל ומכניס כפייה ומאמץ לאזור שאצלי, בהגדרה, הוא אזור של חופש, חירות ונונשלנטיות. אז כשיש תקופה שבה אני לא כותב, אני פשוט מחכה שזה יבוא".

דויד גרוסמן

"כשהייתי בצבא היתה לי חברה והיא עזבה אותי, אני לא זוכר למה. הייתי מיואש, הרוס. חשבתי שאם היא לא אוהבת אותי, אף אחד בעולם לא יאהב אותי. אני זוכר שניגשתי לשולחנון קטן בחדר השכור שגרנו בו, התיישבתי וכתבתי סיפור בשם "חמורים". זה סיפור על חייל אמריקאי שבורח מהמלחמה בווייטנאם לאוסטריה, ששם מקור החום היחיד שלו הוא קבוצת חמורים שנמצאים ליד בית ההארחה שבו הוא גר. שלחתי בדואר לחברה שלי את הסיפור, והיא חזרה אליי. למעשה, אנחנו נשואים עד עצם היום הזה".

צרויה שלו

"עברתי אינסוף דחיות והשפלות. התחלתי את דרכי כמשוררת והייתי שולחת שירים שוב ושוב לכל מערכות העיתונים ומקבלת אותם בחזרה במעטפות שאפילו לא נפתחו. עשור שלם, בין גיל 20 ל־30 כמעט, קיבלתי דחיות מכל מקום אפשרי. איך התגברתי על זה? לא התגברתי, פשוט המשכתי. הכתיבה היתה חזקה יותר מהכל”.