כמה רחוק עוד ללכת עם הורדת האינפלציה?

ג'רום פאוול, כריסטין לגארד, אנדרו ביילי, היכונו. צומת דרכים קרבה והולכת ועמה שאלת השאלות – האם נכון לפעול בכל הכוח להורדת האינפלציה ממש עד לרמות היעד המסורתיות.

במילים אחרות, האם הירידה המהירה של האינפלציה, אמנם מרמות גבוהות מאוד, אינה מספקת כדי לבלום את העלאות הריבית, רק בגלל שנותר, עדיין, פער גדול בינה לבין הרמה הנכספת של 2 אחוזים.

יאמר מיד – לשאלה זו אין, לצערי, פתרון בית ספר; יש, מן הסתם, מספר דרכים להגיע אל "הארץ המובטחת".

בהקשר זה, אם בני ישראל שרדו 40 שנה במדבר, האם צריך להעביר "סדרת חינוך" לכלכלות של היום, לפעול במשנה מרץ למיתון פעילותן הכלכלית ולהשיג כך, מהר ככל הניתן, את יציבות המחירים המיוחלת? אין ספק כי יציבות מחירים חיונית לכל משק מתקדם וראוי לטפל בכל חריגה מתמשכת, כדי שזו לא תערער, בהמשך, את היציבות הפיננסית והכלכלית. על כך אין חולק וניסיון העבר הראה זאת היטב.

אני מסכים בהחלט עם הטענה השגורה בפי בנקים מרכזיים ומומחים בכלל, כי ה"כאב" שמשקי הבית והחברות נאלצים לספוג כיום, תחת ריביות תופחות והולכות, יהיה, כנראה, קטן בהרבה מהכאב המתמשך שיספגו אם בהיעדרן תתפתח לה אינפלציה חסרת מעצורים.

אך האם נכון לשאוף דווקא ליעדי האינפלציה המסורתיים? הניתן בכלל להשיגם כיום? לא כולם סבורים כך. לארי פינק, מנכ"ל בית ההשקעות הגדול בעולם, בלאקרוק, אמנם ער לכך שהאינפלציה כיום דביקה מאוד וקשה לפיצוח. הוא גם רואה עוד מספר העלאות ריבית באופק. אולם, לדעתו יהיה קשה מאוד להורידה, לפחות בכל הקשור לארצות הברית, מתחת לרמה של 4% (פי 2 מיעד האינפלציה שהבנק הפדרלי מבקש להשיג). כלומר, היא לא רק דביקה, אלא גם קשיחה כלפי מטה.

אני סבור שאמירה זו נכונה ומתקשרת לטענה אחרת עליה כתבתי בטורים קודמים שלי, לפיה ראוי לשקול העלאה של יעדי האינפלציה לאזור של 3% עד 4%.

אינני סבור כי העלאה כזו תעיד על נסיגה מהנחישות והמחויבות שמראים בנקים מרכזיים לחתירה להשגת יציבות מחירים לאורך זמן. מבחינה זו, אין להם סיבה לחשוש כי אמינותם תישחק.

נהפוך הוא. משיוגדרו "גבולות גזרה" חדשים, נוקשים פחות, תהייה כל מדיניות מוניטרית מרסנת שתינקט על מנת להשיגם מוסכמת ומקובלת יותר, הן על סוכנים כלכליים (משקי בית וחברות) והן בשוק ההון.

עד כמה יכול מהלך כזה לשפר את המצב?

ראשית, ניתן יהיה להסתפק בריביות נמוכות יותר ואף להקדים את תחילת הורדתן.

שנית, הרף המוצע (3%-4%) כבר לא רחוק כל כך מרמתה של האינפלציה כיום. הבנק הפדראלי מודד את האינפלציה לפי מדד המחירים של הוצאות משקי הבית, ללא מזון ואנרגיה (Personal Consumption Expenditures, excluding food and energy). מדד זה עלה ב-4.6% במהלך 12 החודשים האחרונים (רק 6 עשיריות מהגבול העליון של היעד) וקצב עלייתו זה פוחת מדי חודש בחודשו.

שלישית, כך ניתן יהיה למתן פחות את הפעילות הכלכלית, הצרכנית והעסקית, שעה שבמקומות רבים בעולם מתמודדים עם השלכות הקורונה, המלחמה המתמשכת באוקראינה, התהפוכות בשוקי הנפט ולאחרונה – האירועים במערכת הבנקאות העולמית.

רביעית, עד לפני שנה שררה במדינות המפותחות אינפלציה נמוכה מאוד, אפסית ואף שלילית. כלומר, יעד האינפלציה של 2% פוספס בעקביות לכיוון מטה. להערכתי, הדבר הצביע על תחרותיות גבוהה ושיפורים טכנולוגיים, אך גם על יכולת תמחור חסר של מוצרים ושירותים – שעלולה לגרום לחברות לצמצם את כוח האדם שלהן ולהכביד על שוק העבודה. בהקשר זה, אם היעד החדש יהיה גבוה יותר, הימצאות מתמשכת מתחתיו תהייה בעייתית פחות.

זמן רב לא שררה בעולם אינפלציה גבוהה מספיק, שתאתגר את נושא היעד הרצוי לצורך שמירה על יציבות מחירים. הזינוק שלה בשנה האחרונה מעמיד הזדמנות לדון בכך ועל רקע דבריו של לארי פינק אודות הקושי להורידה מתחת ל-4%, אני סבור כי יש לדון שוב, בנפש חפצה... בשאלת העלאת רמות היעד.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות