הייחוד הלאומי בכדורגל הולך ומידלדל

המחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הישראלים הראו על קיומן של הטיות מאוד ברורות אצל בני אדם, המשפיעות על מה שפעם חשבנו שהוא מחשבה אנושית "רציונלית". ההטיות האלו משתקפות יפה מאוד בעולמם של אוהדי הכדורגל.

הטיית הזמינות (Recency bias), למשל, גורמת לנו לזכור את הניצחון האחרון של הולנד או ארגנטינה ולשכוח את שלב הבתים הבינוני עד חלש שלהן. הטיה אחרת היא הטיית האישוש (Confirmation bias), הגורמת לנו לתת משקל גבוה הרבה יותר לנתונים התומכים בדעה המוקדמת שלנו על פני אלו הסותרים אותה. בכדורגל, שער יפה של ברזיל מתחבר מיד לדעה המוקדמת שלנו על "הכדורגל השמח" של הברזילאים, ושער בנגיחה של האנגלים יגרום לנו לחזור לקלישאות על הכדורגל האנגלי הפרימיטיבי.

אבל הסתכלות קצת יותר אובייקטיבית לתוך הכדורגל שהנבחרות משחקות במונדיאל הזה תגלה שכל הסטיגמות שיש לנו שייכות לעבר הרחוק. ברזיל והכדורגל "השמח" שלה כבשו שלושה שערים בלבד בשלושה משחקים, גם אם אחד מאותם שערים (זה של רישרליסון) הוא שער הטורניר. האנגלים השבלונים, לעומת זאת, כבשו פי שלושה שערים באותו מספר משחקים, ועדיין אנחנו נסתכל עליהם בחשדנות. הולנד של יוהן קרויף, מרקו ואן באסטן ודניס ברגקאמפ כבר לא קיימת, ובמקומה יש נבחרת שמשחקת כדורגל הגנתי שעוקץ במתפרצות. אמש, כל הנתונים הסטטיסטיים במשחק שמינית הגמר של הולנד נגד ארה"ב היו לטובת האמריקאים, למעט אחד – שערים.

למעשה, בחינה עוד יותר עמוקה של הכדורגל שהנבחרות משחקות במונדיאל הזה, וזה משתקף גם בכמות ההפתעות היחסית גדולה בשלב המוקדם, תגלה שאין באמת הבדל סגנוני בין הנבחרות. כן, חלקן משחקות במערך הזה או מערך אחר, אבל למעשה נגמרו הימים של מה שהכרנו בתור "כדורגל ברזילאי" והז'וגו בוניטו המפורסם או הטוטאל פוטבול של ההולנדים.

אפילו הכדורגל הסכמטי ומשעמם של הגרמנים, זה שהוליד את האמירה הידועה של גארי ליניקר על "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים", איננו, והגרמנים מודחים כבר מונדיאל שני ברציפות בשלב הבתים.

נדמה שנבחרות איבדו את הזהות הלאומית שלהן על המגרש. קחו את נבחרת ברזיל למשל. כן, רישרליסון וקאסימרו למדו את הכדורגל שלהם בפאבלות ולכן יש להם עדיין את הטכניקה הברזילאית המפורסמת, אבל מבחינת צורת משחק – כמו שאר החברים שלהם לקבוצה – הם אירופאים לכל דבר. הם למדו את הכדורגל שלהם באברטון, בריאל מדריד, בברצלונה, במנצ'סטר סיטי, בפריז סן ז'רמן. יש איכות כדורגל עצומה לברזיל פשוט כי זאת מדינה של 200 מיליון איש שכולם בה משחקים כדורגל, אבל חוץ מזה – זה כדורגל אירופאי לכל דבר. אם הייתם מלבישים את שחקני ברזיל במדי נבחרת צרפת, למשל, ספק אם מישהו היה מבחין בהבדל.

כדורגל תמיד הילך על הקו הדק שבין לאומיות ללאומנות. הגנרל פרנסיסקו פרנקו הפך את ריאל מדריד לקבוצה הגדולה בעולם כדי לרומם את השם שלו, הגנרלים של ארגנטינה השתמשו במונדיאל של 1978 כדי להדחיק את זוועות הממשל שלהם. המשחקים בין אנגליה לגרמניה לא היו נראים אותו הדבר בלי ההיסטוריה העקובה מדם בין המדינות. גם לא המשחקים בין אנגליה לארגנטינה בעקבות המלחמה באיי פוקלנד.

ברזיל וארגנטינה, איראן וארה"ב, קרואטיה וסרביה – כולם מפגשים שנושאים על הגב שלהם היסטוריה שלמה של גאווה לאומית וקרבות על שליטה זו או אחרת. במידה רבה, כדורגל מהווה כבר שנים מקום שבו אפשר להרגיש גאווה בלאומיות שלך בלי להרגיש לאומן. מקום שבו אפשר להילחם במדינה אויבת מבלי להילחם באמת. כדורגל, בפרפרזה על פון קלאוביץ', הוא המשך המלחמה באמצעים אחרים.

מה שאנחנו רואים במונדיאל הזה הוא ההשפעה הישירה של הגלובליזציה. לפני שני עשורים הפרמיירליג בקושי התקרבה לברזילאים כי הסגנון שלהם לא התאים לליגה הקשוחה, אך כיום כדורגלנים ברזילאים מעשירים את הליגה האנגלית ואף לוקחים את הכדורגל האירופי חזרה למולדת שלהם.

יחד עם השיפור בנבחרת הלאומית והמקצוענות של השחקנים נוצרה גם האחדה. כל הנבחרות נראות אותו הדבר וכולנו צורכים את אותם מוצרים. הייחוד הלאומי הולך ומתדלדל. כשמסתכלים על הפוליטיקה המקומית במדינות העולם, אפשר לראות את ההשפעה הישירה של ההאחדה הזאת. זה לא שיש סתם פער בין ימין ושמאל, אלא נוצר חיץ עצום בין האנשים שעדיין צריכים את האיחוד הלאומי הזה לבין אלו שוויתרו עליו.

בברזיל, למשל, הפערים בין תומכי ז'איר בולנסרו הלאומנים למתנגדיו משקף את הצורך הזה של כמויות גדולות של אנשים עדיין להיאחז בייחודיות הלאומית שלהם ולא לוותר עליה. גם ישראל לא שונה בהקשר הזה. אם נרצה ואם לא, ככל שאותה ייחודיות תלך ותימחק, הפערים הללו רק יצמחו.