הקברניט
בלאק הוק: המסוק שהוא אח לנשק
הוא כבש את אמריקה אחרי שהתרסק בתקרית מוזרה, נשלח למשימות שהגיעו מחולות אפריקה ועד לפרימיירה בהוליווד וגם בצה"ל יודעים שאין דבר שהוא לא עושה; "הקברניט" עושה כבוד למלאך השומר של החיילים
שלום, כאן הקברניט; ידעתם שמסוקי סער חייבים להיות קשוחים לא פחות מהחי"רניקים שהם נושאים לקרב? זה די הגיוני - הם מתלכלכים באותו הבוץ, חשופים לאותם התנאים וגם אל אותם האיומים. מסוק סער צריך לטוס לחזית בגובה אפסי, כשכל זוג עיניים יכול לראות אותו וכל מה שיורה יכול לפגוע בו.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
אלו גם הכלים שמחלצים נפגעים, ובלעדיהם פשוט אי אפשר לנהל מלחמות - בטח בשטחים קשים לתנועה.
ולכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם שצבא ארצות הברית מאוד נלחץ כשקלט באמצע שנות השישים שמסוקי הסער שלו? לא קשוחים מספיק.
מלחמת וייטנאם השתוללה, בעודה מייצרת בדרום מזרח אסיה הרס חסר תקדים; הג'ונגלים הצפופים טרפו את האמריקאים מדי יום, וההתקדמות בחזית היתה תלויה בעיקר במסוקי היואי. סיפרתי לכם עליו פעם - היה זה מסוק הסער האפקטיבי הראשון, שלא פלא שהיה לאחד מסמלי המלחמה ההיא.
אך היואי היה, פחות או יותר, משאית מעופפת: לא היה לו מיגון וגם מכת אש של קלשניקוב היתה יכולה לפרוץ מיכל דלק או להשבית מנוע. כידוע, ללוחמי הווייטקונג לא חסרו קלשניקובים, ורוב מסוקי היואי הופלו בנשק קל ולא בתותחי נ"מ וטילים.
והיואי התרסק רע מאוד: פיזור האנרגיה בנחיתות ריסוק היה בלתי יעיל - וחלקה האחורי של הקבינה ספג חלק גדול מהמכה. כך הטייסים שרדו לפעמים, בעוד הנוסעים שלהם נפגעו קשה. בנחיתת ריסוק טיפוסית, קרה ליואי מה שקורה למשאית שנופלת מהשמים.
לצד בעיות השרידות, היו למסוק עוד מגבלות שתקעו את המלחמה: המנוע לא סחב כמו שצריך בסביבה הררית, הטווח היה קצר, והכלי אמנם קיבל הרבה גרסאות למשימות שונות, אך רובן היו אילתורי שטח; הפלטפורמה היתה מאוד בסיסית ולא נוחה לשדרוגים מורכבים. האמריקאים ידעו שהמחליף של היואי צריך להיות הרבה יותר חזק והרבה יותר חכם כדי לתקן את כל אלה - ועדיין רצו שיהיה מספיק זול לתחזוקה כדי לאפשר הצטיידות באלפי חתיכות.
כך נולד ב-1970 מכרז UTTAS, אליו ניגשו מספר יצרניות ושתיים הגיעו לגמר: בואינג ורטול האופטימית, שהתמחתה במסוקים בינוניים עם רוטור כפול והביאה שורת חידושים לתחרות; וסיקורסקי המבוהלת, שהתמחתה במסוקים מסובכים ועתירי יכולות.
למה מבוהלת? כי בשנות השישים אמנם פעלו מערכי הייצור שלה כדי להשלים הזמנות קיימות, אבל כמעט שלא הגיעו חדשות. מסוק הדגל שלה - ה-CH53, שמוכר פה בארץ בתור יסעור - היה יקר מאוד, והוזמן במספרים קטנים יחסית; לא משהו שאפשר לבנות עליו עתיד כלכלי מסודר.
פסי הייצור עבדו בהיקף של כ-20% בלבד, ובמסדרונות מטה החברה בקונטיקט הסתובבו הרבה מנהלים מודאגים: כולם ידעו שהכסף עומד להיגמר ושאם לא יזכו במכרז גדול, סיקורסקי גמורה. וליצרנית הוותיקה לא היה מושג מה להביא לתחרות הזאת; היו לה מגירות מלאות בתוכניות מהממות - אבל הכל הצריך מו"פ יקר וממושך, שהיה מניב הליקופטר מאוד יקר. מה עושים?
בלית ברירה, בחרה בעיצוב שמרני ובמקום להשקיע את כספי הפיתוח על חידושים - השקיעה במבדקי עמידות. כל חתיכת הליקופטר חטפה אש רובים, מקלעים, תותחים, רסיסים מכל כיוון עוד לפני שבכלל נבחרה להיכלל בדגם הסופי. כל מערכת שהורכבה מחתיכות כאלה עברה את אותם המבחנים, והחברה כילתה כמות תחמושת שלא תבייש גדוד לוחם.
על הנייר, המתחרה מתוצרת בואינג ורטול היה טוב יותר בהרבה מובנים - יותר קטן, יותר קל ויותר זריז. והחברה הדגישה את הביצועים; לטענתה, כך יוכל לחמוק יותר בקלות מאש האויב. והכי חשוב: כל הבדיקות של סיקורסקי והרכיבים שבחרה ייקרו מאוד את המסוק שלה. המתחרה היה זול משמעותית, ונראה שדרכו לניצחון סלולה.
באביב 1976 התחילו מבחני השטח: כל חברה נתנה שלושה מסוקים לצבא, שבדק אותם בהובלת חיילים, טיפולים, תחזוקה בשטח וכמובן טיסות למרחקים ועם מטענים שונים. התוצאות נראו מאוד צמודות, עם יתרון קטן לבואינג ורטול; המנהלים במסדרונות המטה בקונטיקט החלו להתנגש זה בזה, בעודם פוסעים בדאגה.
בליל ה-19 באוגוסט 1976 קיבל ריי ליאוני, בכיר סיקורסקי שהובל את הפרויקט, את שיחת הטלפון הכי מפחידה של חייו. על הקו היה נציג תוכנית הניסוי של הצבא, ומילותיו כמעט פוצצו לליאוני את האוזן: "הליקופטר שלך התרסק הרגע ביערות קנטאקי".
כשביקש לשמוע פרטים, אמר הקצין שאי אפשר להרחיב על דברים כאלה טלפונית - וליאוני יצא עם אנשיו אל זירת ההתרסקות. כשהגיע עם צוותו למקום, נפל לו הלב לתחתונים: באמצע היער עמד המסוק שלו, עם להבי רוטור עקומים, מוקף בעצים אך שלם לגמרי.
חלק מהעצים נראו שבורים כתוצאה מהמפגש, אך השאר עמדו איתן; נראה כאילו המסוק נולד שם וגודל בידי סנאים, או שסיקורסקי נפלה קורבן למתיחה מאוד משוכללת של שבט צופים. מה קרה שם?
מסתבר שטיסת ניווט אחת השתבשה בצורה בלתי צפויה: במהלכה החל ההליקופטר לרעוד בצורה מדאיגה והוחלט למצוא נקודה טובה לנחיתת חירום. הטייסים מצאו קרחת יער והנמיכו לעברה - אך כשנגע הגלגל בקרקע, התברר שאין קרקע: זו לא היתה קרחת כי אם חלקה עגולה של עצים נמוכים יותר, והמסוק נפל לאדמה כשעל סיפונו 14 איש.
14 חיילים ואנשי צוות ישבו בו באותה העת, וחוץ מחבטה הגונה בתחת, אף אחד לא נפגע. מספרים שכוח החילוץ שהגיע למקום מצא את שורדי האסון שמחים וצוהלים. התקלה המופלאה הזו האפילה על כל מה שידע המסוק של בואינג ורטול לעשות, ויתרון הזריזות שלו נראה כשאננות. מסוק סער תמיד ייפגע, ולכן עדיף אחד שיודע להגן על נוסעיו. עד מהרה הודיע הצבא שבחר בדגם UH60, שזכה לשם בלאק הוק.
בואו נתעכב רגע על השם: צבא ארה"ב קורא למסוקים שלו על שם אומות אינדיאניות - והצ'יף בלאק הוק (נץ שחור, מאקאטווה משי קהקקווה) היה ממנהיגי אומת הסאוק ושר מלחמה חסר פחד. ב-1832 חצה הנ"ל את נהר המיסיסיפי כשאחריו כ-500 לוחמים, בדרכם לשחרר אדמות בטריטוריית אילינוי שנלקחו משבטו במרמה.
הוא הוביל אותם לקרב אבוד נגד מיליצה אמריקאית גדולה פי 14, שכללה ספינות תותחים. הוא עצמו שרד את הקרבות, אך נשבה והפך ברבות הימים לבן בית בחברה הלבנה - ולסמל לעוצמה מרוסנת.
כמותו, גם ההליקופטר תוכנן לשרוד קרבות אבודים, והיה ממוגן עד לרמת הצינור; אפילו המחברים של עורקי הדלק מהמיכלים למשאבות ולמנועים תוכננו לאטום את עצמם במקרי פגיעות ודליפות.
הבלאק הוק ידע לטוס גם עם נזילת שמן מאסיבית, או אם אחד משני מנועיו הושבת, והצוות ישב בתוך תא ממוגן על כיסאות משוריינים - בידיעה שלפעמים האויב יעמוד מתחת למסוק באיזו מרפסת וירה אנכית.
טבילת האש של המסוק הגיעה בשנת 1983, באי הקאריבי גרנדה: הממשלה נפלה בהפיכה צבאית, בתמיכת שלטונות קובה - ולמרות הבטחות השלטון הזמני לקיום בחירות והימנעות מפגיעה בנכסים ואזרחים אמריקאיים, החליטה ארה"ב להתערב; קומוניסטים חדשים בשכונה? לא יקום ולא יהיה.
כ-7,000 חיילים, נושאת מטוסים וספינות משחית אחרות, ושלל כוחות מיוחדים ירדו על גרנדה בחיוך אמריקאי זחוח; כל העולם ידע מה היקף ההרס שזרעה ארה"ב בווייטנאם, וברור שצבא גרנדה לא ינסה להתנגד. לשם השוואה, היו בו רק 1,200 חיילים ושמונה נגמ"שים.
הזחיחות לא פסחה על צוותי הבלאק הוק: שני הראשונים שנכנסו לשטח נשאו כוח קומנדו ימי לחילוץ המושל הכללי - סגן נשיא מדינת האי. ברגע שהגיעו, הופתעו ממכת אש שניתכה עליהם מכל כיוון; מסתבר שבגרנדה לא אוהבים פולשים.
החילוץ המסובך הושלם, אך לא לפני שכדור אחד השתחל בין שני לוחות, נכנס לקוקפיט ופילח רגל של טייס. כשנחת הבלאק הוק האמור, נספרו בו יותר מ-50 פגיעות, חלקן במיכל הדלק ובמערכות רגישות אחרות. בארבעת ימי המבצע חילצו המסוקים 700 איש, הנחיתו כוחות בנקודות הכי מסוכנות, ורק אחד התרסק. במילים אחרות: הצלחה מסחררת.
בהמשך הובילו המסוקים את כל הפלישות האמריקאיות: לפנמה ב-1989 - בה לראשונה השתתפו נשים שהטיסו בלאק הוקים בלחימת קו ראשון, וסללו את הדרך לאחרות - לעיראק במלחמות המפרץ של 1991 ו-2003, ובכל זירת לחימה בה התערב השוטר העולמי.
מיערות בוסניה וקוסובו ועד לג'ונגלים של האיטי, ממדבריות אפריקה ועד להרי אפגניסטן - צילם של הבלאקהוקים ריצד בין יערות בוסניה וקוסובו, קולם נשמע בג'ונגלים של האיטי, והם הרימו ענני אבק גם בחולות אפריקה וגם בהרי אפגניסטן. זה באמת מסוק שהגיע לכל מקום, והצטיין בכל משימותיו. בכל מקום חטף אש, ובכל מקום המשיך לטוס.
מבצע מפורסם במיוחד נערך במוגדישו בירת סומליה ב-1992, ועד היום מכונה "בלאק הוק דאון"; נדבר עליו בטור משלו, אך בינתיים אספק ואומר שלמרות שנפלו שם שני מסוקים, עדיין היתה זו דוגמה לשרידות של הכלי: עשרה אחרים נפגעו והשלימו את משימתם. ותשמעו, בהתחשב בעוז הלוחמים מול גודל הביזיון שבתכנון המשימה, לא פלא שעשו מזה סרט.
מפורסם לא פחות היה מבצע "חנית נפטון" שנערך ב-2011 בעיר אבוטאד שבפקיסטן - ובו השתתפה גרסה סודית של המסוק, בעלת גוף זוויתי מיוחד והתקנים לצמצום חתימת מכ"מ. גם במבצע הזה אבד מסוק אחד, אך לא היו נפגעים. בעצם, פרט לאוסאמה בן לאדן וכמה מבני ביתו.
בצה"ל קוראים לבלאק הוק ינשוף; הוא עשה עליה ב-1994 בתור תחליף למסוקי האנפה (בל 212) הוותיקים - בעצמם גרסה של היואי. צה"ל התרשם מכוחו וביצועיו, ועד מהרה הכניס אותו לעבודה שוטפת: כל חיילי החי"ר למדו להכיר ולאהוב את צלליתו של המסוק, ולדעת שיביא אותם תמיד לאן שצריך, ויחלץ כל פצוע בעת הצורך.
בין היתר, השתלב בפעילות כוחות מיוחדים ואיפשר פשיטות מהירות, חילוצים מסובכים ועוד. כמו כן, הפך לאמבולנס המעופף הכי זמין; רבבות פצועים חייבים את חייהם לטייסי הינשוף - שבלעדיו, אין לדעת אם היו מגיעים בזמן לבתי החולים.
וגם פה בארץ נבחנה והוכחה עמידות ההליקופטר הזה. תשאלו את בוגי יעלון: ב-2003 עלה כרמטכ"ל לינשוף שלקח אותו ממרכז הארץ צפונה לאורך החוף - ובטיסת שיוט מהירה התנגש בלהקת עגורים אפורים.
אלו ציפורים גדולות, ששוקלות כ-6 ק"ג - משהו שמאוד מסוכן לדרוס במהירות של מאות קמ"ש; הרי המסוק והציפור פוגעים זה בזה באותה העוצמה. והטרמפ של הרמטכ"ל פגע בשלושה מהם: אחד נתקע במנוע ושיתק אותו, אחד ברוטור הזנב ואחד נשתל ממש בקוקפיט. המסוק נחת בשלום ללא קושי, אפילו שאחד הטייסים נפצע.
יותר מ-30 מדינות רכשו את הבלאק הוק והאמריקאים ראו כי טוב והשתמשו בפלטפורמה הגמישה שלו כדי לפתח עוד ועוד גרסאות.
כיום נראה שאין דבר שבלאקהוקים לא עושים: למשל, יש גרסת אמבולנס מיוחדת, גרסה ארוכת טווח לחילוץ טייסים, גרסה לא מאוישת שמוטסת מרחוק ודגם ללוחמה אלקטרונית.
צריך לפוצץ משהו? יש דגם תקיפה שנושא בו זמנית גם כוורות רקטות, גם טילי הלפייר שלועסים טנקים, גם שני מקלעים וגם שני תותחים; משמר חופים? יש גרסה כזו; כיבוי אש? יש ויש; הנשיא צריך טרמפ? שיעלה על הבלאק הוק הנשיאותי; והדגם הימי שצד צוללות הוא מיוחד במינו, אספר לכם עליו בעתיד.
יותר מ-4,000 מסוקים כאלה נבנו, ויש להם אלפי סיפורים: בדצמבר 2003 הוקפץ צוות בלאק הוק לפינוי פצוע קשה מעמק נידח באפגניסטן; סיור אמריקאי נפל למארב וחי"רניק בן 19 נפגע מכדורים ורסיסים. המסוק זגזג בין הוואדיות, אסף את הפצוע ומיד החלו רופא וחובש לטפל בו.
בעוד השניים עוצרים דימומים ונלחמים על חיי המסכן, זגזג המסוק בין פסגות של יותר מ-14,000 רגל, כשסופת רעמים עצומה נחתה על האזור. למרות כל אלו, הגיע המסוק למחנה הרפואי, וחיי הפצוע ניצלו.
אבל הזמן, כדרכו חולף - וגם המסוק הכי קשוח מזדקן. ולא רק: המציאות בשטח משתנה, וארה"ב כבר לא יכולה להרים בסיסי פעולה היכן שרק תרצה, בגלל ענייני תקציב ופוליטיקה.
לאחרונה הכריז צבא ארה"ב שבחר מחליף למסוק המוצלח. קוראים לו בל 280 ואלור, והוא מטוס-מסוק; יש לו מנועים בעלי מדחפים על ציר, אותם ניתן לכוון מעלה כשצריך להמריא, לטוס לאט או לרחף - וקדימה כשצריך לשייט במהירות. כמה מהר? יותר מ-500 קמ"ש, כמעט כפול מהבלאק הוק הוותיק.
גם הטווח ארוך בהרבה, וכך מאפשר פריסה לבסיסים אזוריים ברחבי העולם; כך יצטרך משרד החוץ האמריקאי לבקש (או להכתיב) רשות מול פחות ממשלות זרות. זהו אב טיפוס, שצפוי להשתנות עוד הרבה עד שייכנס לשירות - אי שם ב-2030 - ולכן קצת מוקדם לדבר על יכולותיו.
בנוסף, נסיבות בחירת הוואלור קצת מורכבות, ולא מן הנמנע שההחלטה תשתנה בעתיד הקרוב. אם אכן ייבחר סופית, יתכן שיירכש בעתיד בידי צה"ל. זאת, למרות שאצלנו הצרכים שונים, ויהיה זול יותר לקנות בלאקהוקים משופרים מעודפי האמריקאים.
עד אז, ימשיך המסוק לעשות מלאכתו נאמנה, לזגזג בוואדיות ולהביא את כוחותינו לכל מקום בו יידרשו - מהמדבר הכי נידח ועד לאמצע הים. והחי"רניקים ימשיכו לאהוב אותו ולסמוך עליו, בידיעה שהוא אחד משלהם, אח לנשק. טיסה נעימה!
22 תגובות לכתיבת תגובה