"דווקא התקווה, ולא הייאוש, הניעה אותי לעשות סרט על הפרעות בלוד"

בזמן שמתרחש כעת עוד מבצע צבאי, שגובה ויגבה גם חיי חפים מפשע, עולה בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "חיים ומוות בלוד", המתאר את מה שקרה אך לפני שנתיים במבצע "חומת מגן", שגלש גם למהומות בתוך הערים המעורבות בישראל ואיים על הדו־קיום המתוח ממילא שבהן. הסרט האנושי, המרגש והמייאש, שיוקרן בימי חמישי ושישי בשבוע הבא ונמצא גם באתר הפסטיבל, מתמקד בליל הפרעות בלוד "התפרצות לאומנית אלימה מכל הצדדים", כפי שהוא מוגדר בסרט, ובשתי נשים: אירה, אלמנתו של יגאל יהושע, ומרווה, אלמנתו של מוסא חסונה.

באותו הלילה יהושע, שהיה בדרכו הביתה, והקפיד להרחיק לאזור שנדמה היה לו כבטוח, נהרג מיידוי אבנים, ואילו חסונה נורה למוות, ירי המתועד על ידי מצלמות מכל עבר ועד היום לא פוענח. הסרט מתחיל מנקודות המבט של שתי האלמנות, אך בהמשך נקודת מבט שלישית נכנסת לתמונה בעקבות תרומת האיברים של יהושע בידי בני משפחתו. רנדה עויס, פלסטינית שגדלה עם בנותיה בתוך כנסיית הקבר בירושלים, היא אחת מחמשת האנשים שזכו לחיים בריאים בעקבות התרומה ובתה שיריאן היא אחת הגיבורות המרשימות בסרט.

"דווקא התקווה, ולא הייאוש בסיפור הזה, היא שהניעה את עשיית הסרט", אומרת הבמאית הילה מדליה. "רואים שיש כבוד בין שתי המשפחות. את רואה גם שברגע הכי קשה של בני משפחת יהושע הם קיבלו החלטה לעזור לאחרים בתרומת האיברים. כשהם גילו שפלסטינית קיבלה כליה, זה רק שימח אותם. אחד הדברים הכי חשובים שהיו לאירה הוא שהצופים יידעו שחמישה אנשים קיבלו את איבריו של יגאל. להחליט החלטה כזאת ברגע הכי כואב זה מלמד על אצילות".

מתוך "חיים ומוות בלוד". "רואים שיש כבוד בין שתי המשפחות", אומרת מדליה. "ברגעים הכי קשים הן מפגינות אצילות"

מצד שני, מדגישה מדליה, הסרט לא מייפה את המציאות, ומדבר על צדק ועל היעדרו. "יש בחברה שלנו הרבה מאוד דברים שצריך לתקן כדי לתת לטוב לצאת ולא לרע", היא מסיקה.

מדליה היא במאית ומפיקה ("ימי תום" שבהפקתה מוקרן גם הוא ב"דוקאביב"), זוכת פרס פיבודי, שהייתה מועמדת לארבעה פרסי אמי. סרטיה גרפו פרסים רבים, הוקרנו בבתי קולנוע ובפסטיבלים ברחבי העולם, וכן בערוצי טלוויזיה נחשבים, ובהם ארטה, BBC ו־HBO. היא גם כיהנה כחברת הנהלה באיגוד הבמאים ובאקדמיה הישראלית לקולנוע, ועודנה חברה באקדמיה האמריקאית לקולנוע.

"חיים ומוות בלוד" נעשה במימון MTV דוקומנטרי האמריקאית ("שום גוף ישראלי לא מעורב בו") ומיועד גם לקהל בינלאומי. "רוב הסרטים שלי פונים מכאן החוצה", אומרת מדליה. "והפעם, לראשונה בחיי, קיבלתי אור ירוק לפני שבכלל דיברתי עם דמות כלשהי. סגרנו תקציב עוד לפני שהיה לי מספר טלפון של הדמויות.

מדליה. "רוב הסרטים שלי פונים מכאן החוצה" | צילום: יובל חן

"זה התחיל כסרט קצר, עד 40 דקות. שאמור היה לספר רק את הסיפור של יגאל יהושע ועל כך שהכליה שלו הושתלה אצל אישה פלסטינית. בתוך זמן קצר היינו צריכים לפנות למשפחה של יגאל, שהיו באבל, ולמשפחה של רנדה, שעוד החלימה מההשתלה. פנינו לאפי, אח של יגאל, כי הוא דיבר הרבה בתקשורת. לאירה, האלמנה, עוד לא פנינו, כי רצינו לתת לה קצת ספייס. יום הצילום הראשון היה 'ה־30' של יגאל. אפי נתן לנו אישור לצלם. פתאום נודע לנו שרנדה והבנות החליטו לבוא לביקור. מיד הזמנתי צלם פלסטיני שילווה אותן מירושלים ללוד, ויצלם את המפגש שלהן עם אירה. וכך נולדה אחת הסצנות הכי חשובות בסרט".

לאחר ששלחו את החומרים, MTV התלהבו וביקשו להפוך את הסרט לארוך. "המעבר מסרט קצר לארוך הוא מאתגר. צריך נרטיב הרבה יותר חזק. הבנו שאנחנו חייבים לספר את הסיפור של מוסא, שנורה גם הוא בלילה של יגאל. מה שקרה שם הוא הסיפור של לוד 2021 ושל הטרגדיה הגדולה שקרתה בעיר, וגם הסיפור של המדינה שלנו".

הסרט, כיאה לתקופה, מלא בחומרים מצולמים מאותו הערב, שצולמו באייפונים ממרפסות ומהרחוב, כולל שיחה של יגאל יהושע למוקד המשטרתי שבו הוא מתריע בפני האירועים האלימים. יש לזה אימפקט דרמטי וקורע לב. "מה שמדהים הוא שכל מה שקרה בלוד לפני שנתיים מצולם", אומרת מדליה. "היו לנו כמה שוטים שממש רואים בהם את מוסא נופל, ואת מי שירה בו, אבל לא רצינו לשלב יותר מדי סצנות גרפיות קשות. דווקא הרצח של יגאל פחות מצולם, כי הוא היה באזור תעשייתי. באישור הפרקליטות והמשפחה נתנו לנו לשמוע את ההקלטה שהוא מדווח למוקד המשטרה על הבלגן, כדי שיהיה ברור שהוא נפגע ממנו, ולפני כן היה כשיר.

"דווקא את התיעוד ממצלמות העירייה, שמפוזרות בכל מקום, העירייה לא הסכימה לתת מסיבותיה. היה לנו גם קשה להשיג את החומרים המצולמים מהערבים. הם פחדו שאם ייתנו אותם, יחשבו שהם היו מעורבים".

הסרט מצביע על עוד פער בהתייחסות השלטונות לקהילות השונות ולמותם של השניים. המעורבים ברצח יהושע מובאים למשפט ואילו אלה של חסונה לא. אפילו מישהו מהמשפחה של חסונה נחשד במעורבות במותו של יגאל.

"הרגשתי שאני חייבת לתת ביטוי לזעקת 'צדק למוסא חסונה'. תראי כמה רציחות בחברה הערבית היו השנה וכמה מעט מהן פוענחו, לעומת זאת אפס מקרים שלא פוענחו אצל היהודים. אז יש יסוד מוצק להניח שלא יהיה צדק לחסונה. חוסר הצדק בולט למרחקים בלוד. השכונה שיגאל חי בה היא מאוד מטופחת, ואילו חלק מהשכונות הערביות בעיר הן קטסטרופה, ברמת הניקיון, גני הילדים, הפחים. זה נשמע אולי קוסמטי אבל זה מגדיל את הפער.

"ומצד שני — בתוך זה ישנם האנשים, שחיים זה לצד זה. הקשר בין המשפחות של חסונה ויהושע מלמד על היחסים בין הקהילות בלוד. אבא של מוסא ביקר בשבעה של יגאל. ויגאל ואפי, דוברי ערבית ממשפחה תימנית שורשית, הכירו את כולם בעיר. ידוע גם שמי שהיו אחראים לבלגן לא היו תושבי לוד. היהודים שבהם הגיעו מההתנחלויות באוטובוסים והצטרפו לגרעין התורני בעיר, וגם הערבים שבהם הגיעו מבחוץ.

"אפשר לראות, גם בסרט, שהקהילה הערבית בלוד עשתה מאמצים בלתי רגילים כדי שלא תהיה התלקחות. בתוך הפגנות גדולות למען מוסא בקלות אפשר היה להדליק את האש, וממש אפשר לראות את 'זקני השבט' יוצרים חומה בין הצעירים לשוטרים, בידיעה שהם לא יפגעו במבוגרים. השאלה שמאוד מטרידה אותי היום היא מה נעשה אחרי האירועים האלה? אני לא בטוחה שעשו מספיק כדי לאחות את הקרעים ולדאוג לכך שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם. כי מעבר לאובדן ולטרגדיה המקרה הזה לימד על עומק השבר".