דם ערבי שווה פחות: כשמדובר ביהודים המשטרה דווקא יודעת למגר את הפשיעה

בשנת 2011 נרצחו בישראל 80 יהודים על רקע פלילי, בשנת 2021 נרצחו 36 יהודים על רקע פלילי, הירידה הופכת לדרמטית יותר כשמסתכלים על גידול האוכלוסייה, שיעור הרציחות במגזר היהודי בישראל עמד ב־2011 על כ־1.35 נרצחים על כל מאה אלף תושבים אך ב־2021 השיעור עמד על כ־0.52 נרצחים על כל מאה אלף תושבים.

מדובר על שיעור נרצחים נמוך במיוחד, דומה לאלו שמצויים בנורבגיה, איסלנד, ושוויץ. אך בזמן שיהודי ישראל יורדים עוד ועוד בטבלת האלימות, הרי שבמגזר הערבי המגמה היתה הפוכה, אם בשנת 2011 מספר ההרוגים על כל מאה אלף איש הגיע ל־3.85 נרצחים, הרי שבשנת 2021 המספר הגיע ל־6.4 נרצחים על כל מאה אלף איש. ונכון לכתיבת שורות אלו, אם לא יתווסף שום רצח נוסף, שנת 2023 תסתיים בשיעור של 7.7 רציחות למאה אלף איש בחברה הערבית, והיד כאמור עוד נטויה.

המגמות והמספרים האלו מלמדים אותנו שני דברים חשובים: ראשית, למשטרה יש את היכולת להילחם בפשיעה חמורה ולהביא אותה לרמות נמוכות במיוחד, היא עשתה את זה בהצלחה רבה במגזר היהודי, הירידה בפשיעה החמורה במגזר היהודי נמצאת במגמת ירידה עקבית וקבועה. שנית, מערכות החוק והסדר בישראל לא הוטרדו מהפשיעה בחברה הערבית ברמה מספיקה, זו אולי העדות הבוטה ביותר ליחס המפלה - מדעת או שלא מדעת - בין יהודים לשאינם יהודים במדינת ישראל.

אין ספק שהשינוי המהותי החשוב ביותר שעל הממשלה הנוכחית לעבור הוא ההפנמה כי מדובר בבעיה האזרחית הדחופה ביותר. גם היום כשיש קונצנזוס - לפחות ברמת ההצהרה - כי בעיית האלימות בחברה הערבית היא בעיה דחופה, ניתן לזהות רסיסים של תפיסה מפלה, כמו שאומר ל"כלכליסט" ח"כ אחמד טיבי "המשפט 'צריך לטפל באלימות בחברה הערבית כי האלימות תזלוג אל החברה היהודית', זה משפט מתנשא ונורא מקומם שכביכול אומר שהחברה הערבית היא החצר האחורית שהכל יכול לקרות בה. וזה לא מעניין אותנו".

אך מעבר לרמת ההצהרות, כדאי להתמקד לרגע על השאלה הבסיסית: מה קרה ב־2023 שהאלימות בחברה הערבית זינקה כל כך? מתברר כי פשיעה, כמו כמעט כל תופעה חברתית אחרת, היא איננה תופעה שניתן להסביר בהסבר חד ממדי. על אף שיש ביקורת מקיר לקיר על תפקודו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אי אפשר לייחס לתפקודו את כל העלייה ברציחות. גם יריבים פוליטיים מושבעים של בן גביר כמו ח"כ אחמד טיבי אומרים "פרצה מלחמת עולם בין שתי משפחות פשע בצפון, שגם היא הביאה לעליה במספר ההרוגים".

אך בעוד אצל טיבי, מדובר בהסבר חלקי שאין מטרתו להסיר אחריות מהממשלה, הרי שבסביבת בן גביר הופכים את הגורמים המקומיים והזמניים לתירוץ. לדבריהם, לא נכון לבחון את תפקוד המשטרה והמשרד בפרקי זמן כאלו, האלימות הנוכחית נובעת לטענתם "מגורמים מקומיים מסכסוכים קונקרטיים, ולא קשורה למדיניות הממשלה".

שנת 2022 הסתיימה ב־116 רציחות במגזר הערבי לעומת 125 בשנת 2021, הירידה במספר הנרצחים לא אירעה בחלל ריק אלא לוותה בתכנית ממשלתית למיגור הפשיעה בחברה הערבית. מי שהיה אז מנכ"ל המשרד לביטחון פנים (כיום המשרד לביטחון לאומי), תומר לוטן מסביר ל"כלכליסט" כי היו "ארבע רכיבים בתכנית למיגור הפשיעה, הראשון הוא אכיפה מבצעית מוגברת. השני, הוא הפעלת מבצע 'מסלול בטוח' שנוהל על ידי סגן השר יואב סגלוביץ', במבצע זה ישבו כל הגופים הרלבנטים והתמקדו ביעדים ספציפיים בשילוב פעולות אכיפה מתואמות. הרכיב השלישי, הוא החלטה 549 שכללה תוספת תקציבית של 2.5 מיליארד שקל לרכיבי התעצמות שונים כגון תקני שוטרים, שיטור עירוני ועוד. והרכיב הרביעי, הוא העברת חבילת חוקים בנושא״.

בשיחה עם גורמים במשרד לביטחון לאומי, ובמשרדי ממשלה אחרים, הבהירו ל"כלכליסט" כי "התוכנית ממשיכה להתקדם בלי שום קשר לחילופי השלטון".

לוטן מוסיף כי הוא סבור כי "גם אם התכנית עודנה קיימת על הנייר ומופיעה בתוכניות העבודה או במדיניות המוצהרת של המשרד - הרי שהמבחן האמיתי טמון בראש ובראשונה בקיומם של מנגנוני יישום מקצועיים ומסונכרנים לצד מחויבויות וגיבוי פוליטי, וכל אלה כבר אינם קיימים היום".

לוטן מזכיר כי למעשה עד היום לא מונה פרויקטור ממשלתי להובלת מבצע ׳מסלול בטוח' שסגן השר סגלוביץ' הוביל "המינוי של ניצב יורם סופר לתפקיד הוא מינוי של איש משטרה, אשר מוכשר ככל שיהיה, יש צורך בדמות מקבלת את המינוי מראש הממשלה שמכירה את משרדי הממשלה ומודעת להתנהל מולם וגם לעשות עבודה פוליטית".

לסיכום לוטן סבור שמדובר כאן בתפקוד הממשלה הנוכחית: "לממשלה הזו יש בעיה עמוקה של היעדר יכולות ניהול וביצוע, תוך דריסה קבועה של המקצועיות ותהליכי עבודה. אלה התחלפו ביללנות קבועה, בהימנעות מניתוח יסודי ושיטתי של בעיות, בגישה מסתגרת וסקטוריאלית שמתנגדת לשיתופי פעולה. ומעל הכל, בריחה שיטתית מלקיחת אחריות, חיפוש אשמים ועיסוק כפייתי בדימויים ובכותרות. המקרה הזה מדגים את הפער בין מילים למעשים, בין הצהרות לבין יכולות".

לוטן מתנגד לתכנית להכנסת השב"כ ולמעצרים מנהליים זאת מכיוון שהוא סבור "שהנטיה לחזור לשולחן השרטוטים כל פעם מחדש או לחפש שפן חדש לשלוף מהכובע, היא שגויה, ובמקומה נדרש פשוט להפשיל שרוולים ולהתחיל ליישם.

האבחנות של לוטן הן חשובות ומתסכלות, אין ספק שהצלחה ממשלתית תלויה בפרטים הקטנים, במקצועיות שהשר מקרין, בשיתוף הפעולה בין המשרדים הממשלתיים, וברוח המפקד, ראש הממשלה, השורה על כל המשרדים.

אך מאידך, מדובר באלמנטים לא מדידים שקשה לבדוק. אך במקרה של בן גביר, יש נקודה קריטית שחוזרת ועולה שוב ושוב מפי דוברים ערבים. והיא קשורה לכך שבן גביר משתייך לימין הקיצוני, ורק בסוף השבוע האחרון התבטא באופן שמכליל את החברה הערבית כולה. או כמו שניסח זאת אחמד טיבי בשיחה עם "כלכליסט": "הוא לא האדם הנכון לטפל בשום בעיה של הערבים".

חוסר האמון בין בן גביר לבין האוכלוסייה הערבית הוא כה עמוק, ונכון לעכשיו בן גביר גם לא עושה מאמץ של ממש בכדי לשכך את חוסר האמון הזה, כך שעצם הנוכחות של בן גביר בתפקיד השר לביחטון לאומי מקשה על שיתופי פעולה של החברה הערבית במטרה למגר את הפשיעה.

לפי טיבי התחושה ברחוב הערבי היא ש"מישהו מנסה לייצר כאוס, כדי שיעסקו רק בפשיעה, ולא בעניינים פוליטיים ואזרחיים אחרים".

בן גביר ונתניהו מנסים לקדם את הנרטיב כי הממשלה ניסתה הכל, ולכן אין מנוס מנקיטת צעדים של הכנסת השב"כ לתמונה ומעצרים מנהליים. אך דווקא גורמי מקצוע כמו לוטן ואנשים מהחברה הערבית כמו טיבי מתעקשים כי מדובר בספין, וכי הממשלה רחוקה ממיצוי היכולת שלה למיגור הפשיעה.