שלילת כספים מערביי ישראל היא רק התחלה

חשוב להקשיב לשפה. לשים לב לטרמינולוגיה המוקפדת שבה שר האוצר של מדינת ישראל השתמש כדי להצדיק את החלטתו השרירותית לעצור תקציבים בהיקף חצי מיליארד שקל לחברה הערבית.

זה מתחיל ב"שוחד", כשבצלאל סמוטריץ' קובע (בראיון לרועי שרון וקלמן ליבסקינד בכאן רשת ב') שהכסף שעצר אינו יותר מ"שוחד של מנסור עבאס לחברה הערבית". זה ממשיך ב"פשיעה": "חלק גדול מהרשויות בחברה הערבית נפלו שבי בידי ארגוני פשיעה", וגם "ארגוני פשיעה מטילים אימה על האזרחים היהודים והערבים". מיד אחר כך מגיע ה"טרור": "הכסף הזה מחולל פשיעה וטרור בצורה משמעותית מאוד". ואז מצטרפים "ביטחון" ו"יהודים": "כל עוד אין תחושת ביטחון לסטודנטים יהודים באוניברסיטאות... אני לא מממן תאים של תמיכה והסתה לטרור". מבחינת סמוטריץ', הפרויקט המוצלח של שילוב צעירים ערבים ממזרח ירושלים באקדמיה אינו יותר מאיום על שלומם של יהודים ש"מקבלים ביר זית בתוך האוניברסיטה העברית".

זו אינה בחירת מילים מקרית. הטרמינולוגיה שמדביקה "איום", "פשע" ו"טרור" לערבים אזרחי ישראל היא כלי מרכזי בפרויקט הגדול של הציונות הדתית תחת סמוטריץ'. תכליתו היא ביטול זוחל של הלגיטימיות של האזרחים הערבים, צמצום זכויותיהם, ואז מניעת השתתפותם בבחירות לכנסת והשלמת ההשתלטות עליה. היעד הסופי של התוכנית היא הפרדת החברה הערבית ממדינת ישראל - וכדי להגיע לשם צריך לגייס ערימות של פחד ושנאה. בזה בדיוק סמוטריץ' עסוק.

השימוש בטרמינולוגיית השיסוי נעשה כאשר שר האוצר של מדינת ישראל יודע היטב שהחברה הערבית סובלת מתת־תקצוב לאורך שנים; שיש בה מצוקת דיור איומה שנובעת מהקצאת חסר של קרקעות ומאי־הסדרה של אלה שקיימות; שמערכת החינוך שלה משתרכת מאחור; ושהשירותים הבסיסיים לאזרח ביותר מדי יישובים גרועים במיוחד או כמעט לא קיימים. והוא בוודאי מכיר – הוא הרי מזכיר אותה שוב ושוב - את האלימות הרצחנית הגואה ביישובים הערביים, ששוברת שיאים תחת הממשלה שהוא חבר בה.

אי אפשר לבטל את המהלך של סמוטריץ' ואת האמירות שמתלוות אליו רק כקריצה לבסיס הפוליטי שלו. ההתייחסות באופן הזה לערבים גם אינה דומה לטרלול הזחיחות שתוקף את השר בכל פעם שנחשפים נתונים גרועים של הכלכלה הישראלית או נוחתות אזהרות מחברות הדירוג. מדובר במהלך שנעשה מתוך מודעות מלאה לתוצאותיו. מעמדת הכוח שלו שר האוצר מיישם תפיסת עולם גזענית, שרואה ביהודים אדוני הארץ היחידים ואינה יכולה להכיל אחרים לצידם.

מהרבה בחינות, ההתייחסות לערביי ישראל כאל איום על המדינה חמורה יותר מעצירת התקציבים. החומרה טמונה בלגיטימציה שההתייחסות הזו זוכה לה מרגע ששר האוצר מאמץ אותה בפומבי. והוא עושה זאת לא סתם כהבעת דעה, אלא כנימוק להחלטות תקציביות.

סמוטריץ' הוא כבר לא הפרובוקטור האינפנטילי שארגן את מצעד הבהמות בירושלים. והוא כבר לא חבר הכנסת הסורר של הבית היהודי שצייץ ש"טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה". סמוטריץ' – וזה עדיין בלתי נתפס – הוא שר האוצר של מדינת ישראל. האיש שמחזיק באחת מעמדות הכוח החזקות ביותר בשלטון. וכעת הוא משתמש בכספי המדינה – שהם גם כספי אזרחיה הערבים – כדי לקדם את תפיסת עולמו הגזענית ולתת לה לחלחל לשיח. והוא עושה את זה אגב חניקה תקציבית של קבוצת אוכלוסייה מקופחת מלכתחילה.

עד היום טרמינולוגיית המשטמה של שרי הימין היתה מופנית בעיקר כלפי זרים ("הסודנים הם סרטן") ופלסטינים ("למחוק את חווארה"). כעת שר האוצר מפנה אותה כלפי אזרחי המדינה שחטאם הוא שאינם יהודים. הוא עושה את זה בטון מנומס ועם נימוקים שנשמעים לרגע רציונליים, אבל המשטמה נמצאת שם. היא זו שמכתיבה את העשייה - אסור לקרוא אחרת את הדברים.

וצריך לדבר על הציניות המנוולת של ההנמקות של סמוטריץ'. הוא עוצר מאות מיליוני שקלים לחברה הערבית, אבל מתעקש להציג את המהלך כפתרון לבעיה, לא כהחמרה שלה. כמו בעל מתעלל, שמסביר שכל מה שאשתו צריכה זה רק עוד כאפה בשביל שתתיישר.

הוא הופך את תקציבי הפיתוח של החברה הערבית לקופה הקטנה (גדולה) של הממשלה לצרכיה האחרים, אבל מציג את זה כמו הפרדה טכנית של חשבונות בנק. ובכלל, הוא אומר, "ראשי רשויות ערבים שמחים בזה" שהם לא מנהלים את הפרויקטים בעצמם.

הוא מסביר שהכסף לערבים הוא מחולל הפשיעה המרכזי, ו"אסור שהמדינה תהיה המממנת המרכזית של זה". הנמשל הוא שאם יעצרו את כל התקציבים, הפשיעה בכלל תיעלם.

אצל בני אנוש השפה משמשת כלי להעברת מסרים ולכן היא מבוססת על מילים עם משמעות ידועה ומוסכמת. אבל במעטפת הרעיונית שמנמקת את החלטותיו, סמוטריץ' מנתק את המילים מהמשמעות המקורית שלהן ומעניק להן משמעות כוזבת. זו התנהלות צינית שיכולה להוציא מן הדעת, בוודאי מצדו של נבחר ציבור רב כוח, שמחויב לדאוג לטובת כלל אזרחי המדינה.

הציניות הזו לא רק מנתקת את המילים ממובנן השגור, אלא ממש מעניקה להן משמעות סותרת. זה כלי שסמוטריץ' עושה בו שימוש נרחב, ולעתים הוא כל כך מופרך עד שקשה להתמודד איתו בטיעון לוגי נגדי.

בפברואר האחרון, למשל, בשידור חי בפייסבוק, התגייסו סמוטריץ' ושמחה רוטמן להצדיק את ההפיכה המשפטית הברוטלית ואת כוונתם לחסל את בית המשפט העליון. "אני לא חושב שבית המשפט שמר על זכויות אדם", טען שם סמוטריץ'. ובלי בית משפט, מי מבטיח שלא תפגעו בזכויות אדם? נשאל. "אני מבטיח לא לפגוע בזכויות אדם", התחייב.

השבוע כבר הסביר איך: "עד שלא תסגרו את התא ההוא באוניברסיטה העברית, אני לא מעביר את הכסף". הכל עניין של סמנטיקה.