מיק הרון. "חשוב לי שהדמויות שלי יתעסקו גם באבל ובאובדן ולא רק במשחקי ריגול"
| צילום: David Levenson/Getty Images
הסופר הבריטי מיק הרון: "לוזרים הרבה יותר מעניינים ממצליחנים"
במשך שנים פרסם הסופר המבריק מיק הרון מותחנים. אבל רק אחרי ששירות הסטרימינג של אפל יצר מ"סוסים איטיים" שלו, סדרה מרובת כוכבים כמו גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס, גם כוכבו זרח. בראיון לכלכליסט הוא מסביר למה אין לו בעיה להכניס טעויות לספריו, מדוע לפעמים הוא חייב להרוג דמות ואיך זה שהספר של הנסיך הארי כל כך דוחה בעיניו
הספר השמיני והאחרון עד כה בסדרת ספרי הריגול של מיק הֵרוֹן נקרא "שחקנים גרועים". קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שב"סוסים איטיים", סדרת הטלוויזיה הנהדרת של אפל טי.וי. המבוססת על הדמויות והעלילות שיצר, מופיעים כמה מהשחקנים המעולים והמוערכים ביותר בעולם, כמו זוכה האוסקר גארי אולדמן, המועמדים לאוסקר קריסטין סקוט־תומס וג'ונתן פרייס, ורבים ומצוינים אחרים.
"סוסים איטיים" הוא הספר הראשון בסדרה של הרון (שמופיעה בעברית בהוצאת אריה ניר), אבל באפל החליטו שזו תהיה כותרת־הגג של כל הסדרה, אף על פי שהעונה השנייה, ששידורה הסתיים לא מזמן, מבוססת על הספר "אריות מתים", השלישית שבדרך נעשתה על פי "נמרים אמיתיים", ואילו הרביעית, שצילומיה מתחילים בקרוב, היא עיבוד ל"רחוב המרגלים". עד כה הוזמנו ארבע עונות, אבל הרון מקווה שכל שמונת הספרים יעובדו למסך הקטן, אפשרות סבירה פלוס, בהתחשב בבאזז הנלהב ובעובדה שהמבקרים והצופים ברחבי העולם מתמוגגים במידה שווה ממעללי הלוזרים הכי עלובים (אבל גם הכי מקסימים) בתולדות הביון הבריטי. יהיו עוד ספרים אגב, מבטיח המחבר. "הדמויות שלי מזדקנות מאוד לאט", הוא מסביר בראיון ל"כלכליסט".
הסדרה של הרון מלווה נפלים של המערכת, כל אחד וסיפורו וסודותיו. הם נשלחים לבית סלאו, התחנה האחרונה בקריירה, שפל המדרגה שלפני פרישה סופית נטולת תהילה. אולדמן מגלם את ג'קסון לאמב, הבוס מר הנפש, ששונא אנשים, מתעב את עצמו ולא מת על דאודורנט ושמפו או נימוסים והליכות. הוא מרבה להפליץ בפרהסיה, והרון מסכים ש"לא הייתם רוצים להיתקע איתו במעלית"; סקוט־תומס היא דיאנה טברנר, מספר 2 בצמרת שירות הביון, ופרייס הוא דייוויד קרטרייט, מרגל בכיר בדימוס, עם קופת שרצים לא קטנה, שהנכד הצעיר שלו, ריבר, מידרדר שלא באשמתו גם לבית סלאו.
הכל התחיל כשהרון עבד לפרנסתו כעורך משנה של כתב עת משפטי בלונדון. כל יום בדרכו למערכת חלף על פני בניין משרדים מוזנח במיוחד, שחזיתו המקורית מופיעה בסדרת הטלוויזיה, ושבחלונותיו היו תלויים קישוטי כריסמס, גם בקיץ — "החלטתי שלעובדים שם אין כוחות נפש להסיר את הקישוטים", הוא מספר — הבניין הצית את דמיונו והיה לבסוף לבית סלאו הנודע לשמצה. "הייתי משוכנע שדלת הכניסה לבניין לא מתפקדת ושאפשר להיכנס אליו רק מאחור, ואז יום אחד ראיתי לתדהמתי אנשים נכנסים ויוצאים מהדלת הזאת. זאת היתה סטירת לחי".
"סוסים איטיים" ראה אור כבר ב־2010 אבל המכירות קרטעו. הספרים הבאים בסדרה, שכולם כתובים בשנינות חריפה ובכישרון וירטואוזי, המטירו על הרון בן ה־59 פרסים רבים, אבל עדיין "לא מצאו את הקהל שלהם", כהגדרתו; בדיוק כשוויתר על האפשרות שהספרים יקבלו חשיפה רחבה משהו קרה. סוג של נס. השמועה נפוצה באיחור של שנים, הספרים התחילו להיחטף ועוד ועוד מהדורות הודפסו במפתיע, הסדרה תורגמה ליותר מ־20 שפות ובין לבין הרון פרסם גם רומנים שאינם קשורים לסדרה, ונובלות שנספחות אליה — ואז הגיעה שיחת האייפון מאפל טי.וי. ונחתם מעמדה כסיפור הצלחה.
זה לא יכול היה לקרות לאדם צנוע שרגליו על הקרקע יותר מהרון "אולי מפני שהיתה לי ילדות מאושרת במשפחה גדולה", הוא מציע הסבר. לרגעים באמת מתקבל הרושם שזה קרה למישהו אחר ולא לו. שלכאורה הוא חי את החלום — אבל לא את החלום שלו. "עדיין קשה לי לקלוט את כל ההצלחה הזאת", הוא אומר, "אני יודע שהיה לי המון מזל, אבל מבחינתי ההצלחה לא מוחקת את השנים של הכישלון המסחרי, אלא רק מאזנת אותן ומזכירה לי שמה שלא יהיה, העבודה שלי היא לכתוב ולא להתעסק בשום דבר אחר".
האימפריה של אפל אולי קנתה את "סוסים איטיים", אבל להרון אפילו אין טלפון חכם. הוא רך דיבור, בעל עיניים טובות וביישן להפליא, ודי קשה להאמין שברא דמות כל כך וולגרית ומוחצנת כמו לאמב. "זה היופי בכתיבה — החירות לעשות ולהיות כל מה שתרצה דרך אנשים אחרים", הוא מסביר.
בספריו הוא מצחיק מאוד, במציאות פחות ("אף פעם לא הייתי הליצן של הכיתה"). פגשתי אותו לשיחה בבית קפה בעיר מגוריו, אוקספורד, שבאוניברסיטה שלה גם למד ספרות, במקביל לבוריס ג'ונסון, "שכמובן היה עסוק במעגל המיוחס שלו ולא הבחין בכל השאר".
הוא טיפוס אנטי־טכנולוגי במהותו, מצהיר שלעולם לא יוותר על עותק פיזי של ספר ובאינטרנט אלחוטי התחיל להשתמש רק בימי הקורונה. "כשיש משהו טכנולוגי מסובך לעשות בספרים, אני משאיר אותו למומחים, שישברו את הראש, וכשמופיע אקדח אני לעולם לא מציין איזה סוג הוא, כי לא אכפת לי". הוא גם סולד מתחקירים, ולכן חשב מלכתחילה לכתוב על מרגלים ואנשי ביון, "כי גם אם אעשה טעויות איומות ואמציא דברים שלא קשורים למציאות — לא יהיה מי שיכחיש ויסתור אותי בפומבי, בגלל החשאיות המוחלטת במקצוע".
הוא גם מודה ש"לוזרים מעניינים אותי הרבה יותר ממצליחנים. אם תחשוב על זה, גם מישהו כמו סמיילי של לה־קארה, הוא אמנם הצליח בעבודה שלו אבל נכשל בחייו האישיים ושילם מחיר כבד. גארי אולדמן ששיחק את סמיילי בקולנוע זכה באופן נדיר לגלם ולחיות את שני הקטבים של המקצוע, אם כי הוא טוען שלאמב וסמיילי הם שני צדדים של אותה מטבע, ואני חולק עליו. לכתוב על אנשים שהכל הולך להם חלק זה פשוט לא מאתגר. אבל אני חייב לתת גאולה פה ושם לדמויות שלי, כי אי־אפשר רק לבוסס במדמנת הכישלונות, זה מדכא מדי: לפעמים הן מצילות את המצב ובפעמים אחרות הן רק מקלקלות ומסבכות אותו עוד יותר. ולפעמים אני גם הורג דמויות אהובות ועושה דברים אכזריים כסופר, כי חשוב לי שהן יתעסקו גם באבל ובאובדן ובדברים שהם לא רק שעשועי ריגול והבלים".
הרון מגלה שמכירות הספרים נסקו בעקבות הצלחת העיבוד הטלוויזיוני. "אנשים רוצים לקרוא, והרבה. זאת המסקנה הכי מעודדת מתקופת הקורונה. אין כמו ספרים כדי לברוח לעולמות אחרים".
אבל הרון בהחלט לא בעד כל ז'אנר ספרותי, ומזלזל למשל בממוארים, אף שהשנה האחרונה בספרות הוכרזה כשנת הממואר. "אנשים תמיד הסתכלו לעצמם בפופיק, אבל אותי זה אף פעם לא עניין, מצטער. ממוארים בדרך כלל נמכרים בפרוטות שבועיים אחרי שהיו רבי־מכר. הספר של הנסיך הארי למשל, ובית המלוכה בכלל, די דוחה בעיניי, ומאוד עצוב לראות איך אנשים כל כך פריבילגיים משתמשים לרעה בפריבילגיות שלהם".
הרון שותל ביקורת חברתית ופוליטית כזו גם בספריו "אבל היא כאין וכאפס לעומת מעשי הזוועות, פרשות השחיתות ומפגני הטמטום של יותר ויותר פוליטיקאים ומנהיגים 'אמיתיים' בבריטניה ומחוצה לה. זה לא עולם נחמד לחיות בו לצערי, אבל בואו ננסה לעשות מה שאפשר".