זכתה בטריפל: שרה מייסנברג היא תופעת ספורט

לפני מעט יותר משבוע ירדה שרה מייסנברג מכבש המטוס, כשמאחוריה מסתדר טור ארוך של נערות צעירות, כולן לבושות כחול־לבן. המטוס, שנחת מאוסטריה, החזיר איתו את חברות נבחרת ישראל לנערות בפלאג פוטבול — גרסה עדכנית ומעט פחות אגרסיבית למשחק האמריקאי הפופולרי — ששבו ארצה לאחר מחנה אימונים מוצלח באירופה. מייסנברג זכתה מקבוצתה לכבוד השמור למאמנת, אך גם כזה שראוי למי שביומיום היא שחקנית פוטבול, בדיוק כמוהן.

לא זו בלבד, עד לפני שנה מייסנברג היתה חלק מהסגל המשובח של קבוצת בני הרצליה בכדורסל מליגת העל. איך שחקנית ומאמנת בנבחרת ישראל בענף הפוטבול יכולה להיות באותו הזמן גם שחקנית כדורסל מקצוענית?

"ספורט תמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי", מסבירה רייסנברג בת ה־35, "אני עוסקת בו מגיל 10". העיסוק האינטנסיבי בספורט בעצם החל כשמשפחתה האמריקאית־יהודית של מייסנברג החליטה לעקור מסן דייגו שבחוף המערבי לבולטימור שבמזרח. מייסנברג, אז נערה בלבד, בת לאיש חיל הים קשוח, נרשמה בתיכון לנבחרת ריצות השדה, אך גם לנבחרות הכדורסל והלקרוס. "אצלנו בבית ספר כל ילד היה חייב לבחור ענף ספורט אחד שיעסוק בו, אני בחרתי שלושה", היא מספרת. לדבריה, היתה טובה בשלושתם, אבל לבה שייך לכדורסל.

אולם החיים התגלגלו אחרת: כשמייסנברג סיימה את התיכון ונרשמה לתואר ראשון בביולוגיה ובריאות הציבור במכללה בפנסילבניה, היא קיבלה הצעה מפתה להצטרף לנבחרת הלקרוס. "יש לנו סיכוי להפוך לאלופי המכללות האמריקאיות", נאמר לה, "אנחנו זקוקים בדיוק למישהי כמוך". החוש הספורטיבי התחרותי שפיתחה לא נתן לה לסרב, ובמקביל המשיכה עם הכדורסל.

זה היה שווה: כבר בשנתה השנייה במכללה מייסנברג נמנתה עם נבחרת שזכתה בתואר היוקרתי ביותר — אלופת ה־NCAA, ליגת המכללות.

"הפוקוס שלי באותן שנים היה על ניהול זמן", היא מודה, "אף שבמכללות עסקתי באופן תחרותי בשני ענפים, לא התבלבלתי".

אבל איך כל זה מתקשר לנבחרת ישראל, ועוד בפוטבול?. קודם שוב היה הלקרוס: כמה שנים לאחר הקולג', ב־2012, כשמיינסברג כבר עבדה במוסד הרפואי היוקרתי ג'ונס הופקינס, היא ניגשה למיונים שנערכו בניו ג'רזי לנבחרת הנשים הישראלית בלקרוס, שעתידה היתה לקום בעזרת חיזוק אמריקאי־יהודי משמעותי.

"אני די התקשיתי להתקבל לנבחרת ארה"ב", מודה מייסנברג בגילוי לב, "וזו היתה הצעה שאיפשרה לי להמשיך לעשות את מה שאני הכי אוהבת באופן תחרותי".

בשנים הבאות, ולאחר שהחליטה לעלות לישראל, ייצגה מייסנברג את נבחרת הנשים המתגבשת של ישראל בלקרוס בבמות הנחשבות בעולם. "בזכות הפרויקט המדהים הזה ובזכות התמיכה המסורה של 'אילת' (התאחדות הענפים שאינם אולימפיים — א”ג) עשינו דברים מיוחדים", היא אומרת, "השתתפנו בטורנירים הכי נחשבים בעולם".

אבל חשוב מכך, היא זכתה ביחד עם חלק מחברותיה האמריקאיות לענף להיות חלק מהקמת ענף הלקרוס לנשים ונערות בישראל ואף לאמנו. פרויקט שקרם עור וגידים באשקלון.

רק כעת מגיע תור הפוטבול: ב־2016, בעוד מיינסברג גרה בקיבוץ יגור וממשיכה לעשות חיל בלקרוס, הגיעה לאוזניה השמועה שיש ניסיון להקים נבחרת ישראלית בפלאג פוטבול. היצר הספורטיבי התחרותי שוב גבר ומייסנברג הודיעה ללא היסוס: "אני בפנים". פעמיים בשבוע נסעה מיגור לירושלים כדי להתאמן בענף החדש שלקחה על עצמה.

כך בדיוק מצאה את עצמה מייסנברג במצב ייחודי שבו היא מייצגת את ישראל בשני ענפים שונים ועוסקת בענף שלישי, כדורסל, באופן תחרותי.

״מייסנברג היא ספורטאית בכל רמ"ח איבריה", אומר עליה אריק קפלן, נשיא התאחדות אילת, "אני לא מכיר עוד תקרים שבהם ספורטאית ייצגה את מדינתה בשני ענפי ספורט קבוצתיים שונים. היא עלתה מתוך רצון לקדם את הספורט הנשי בישראל״.

למרות הקריירה החדשה כשחקנית ומאמנת פוטבול, במשחקי העולם האחרונים שנערכו בקיץ, שוב סייעה מייסנברג לישראל להגיע להישגים בלקרוס. "היום כבר קשה לי לעמוד בקצב של הצעירות", היא מתוודה ומגלה שאולי בשנה הבאה תתלה סופית את מדי הלקרוס. "למדתי כל כך הרבה מהספורט", היא אומרת בהתרגשות, "במיוחד על סובלנות, משמעת ומאמץ. היום אני נלהבת להיות מאמנת ולתת את ההזדמנות שאני קיבלתי לספורטאיות הישראליות. להעניק להן את מה שאני קיבלתי מהתרבות האמריקאית". רגע לפני שאנו נפרדים, חושפת מייסנברג קעקוע. "כוח נשי", נכתב בו בעברית בכתב שחור ומודגש. אין ספק שיש לה הרבה להעביר ממנו הלאה.