אחרי שעבדה שנים בסצינת האופנה בניו יורק, ספיר בכר עוברת לעצב תכשיטים

עוד ב־2014, כשהמעצבת ספיר בכר עבדה במותג האופנה האמריקאי פרואנזה שולר, השם החם ביותר בסצינת האופנה הני יורקית אז, החלו לקנן בה ספקות בנוגע לענף האופנה שהיא היתה חלק ממנו. "כמות הכסף שהוציאו על דברים, איך שהדוגמניות נראו, המידות שתפרו; עם כל ההערצה שלי אליהם, הם היו אמנים, פסלים, הבגדים שלהם היו קשים ללבישה", היא נזכרת בשיחה בסטודיו לתכשיטים האינטימי שלה ברחוב צייטלין בתל אביב. "בשנים שעבדתי שם התקציבים של טקסטיל היו מטורפים. היינו עושים בדים של 400 יורו למטר. כעובדת הייתי מקבלת כסף לקנות בגדים מהקולקציה, אבל התקשיתי למצוא כי הרגשתי חנוטה בתוכם. אני זוכרת ששאלתי את עצמי למה ועבור מי נועד הדבר הזה, שבתוך חצי שנה כבר היה תלוי בפינת הסייל".

מאז העולם השתנה, המודעות לקיימות ולעיצוב בר קיימא גברה, גם אם מבחינת חברות לא מעטות מדובר בגרינווש בלבד. שלא לדבר על הדיון על מידות, גיל ומה נשים רוצות באמת. היא עבדה בניו יורק אצל מותגים בולטים ומצליחים בהם אלי טהרי, פרואנזה שולר, תאקון, קלווין קליין וכולם נוהלו על ידי גברים. "עכשיו יש יותר מעצבות נשים", היא אומרת, "הן לא שולטות בשוק, אבל יש הרבה יותר, גם מעצבות וגם בלוגריות נשים ומשפיעניות בעלות מסר, למשל, ליאנדרה מדין כהן ששינתה את כל התפיסה האסתטית של נשים".

תכשיטים של בכר. מפגש בין קישוטיות למינימליזם | צילומים: דודי חסון, יובל חן

בכר, שסיימה לימודי עיצוב אופנה בשנקר ב־2011, טסה בתום הלימודים לניו יורק עם בן זוגה, והחלה לעבוד אצל המעצב אלי טהרי. כעבור שנה התקבלה לסטאז' בפרואנזה שולר, שם החליטה להתמקד בטקסטיל. בשנתיים שעבדה במותג למדה הכל גם על ניהול תקציבים, לוגיסטית ואדמיניסטרטיבית. אחרי כמעט עשור בעיצוב טקסטיל הבינה את גודל המפלצת של תעשיית האופנה מבחינת רמת האופרציה שצריך, החומרים, החלל והמימון. "אבא שלי יהלומן, אז נושא התכשיטים קרוב ללבי, והתחלתי לחשוב על זה. חשבתי שזה יהיה שונה מאופנה. זה לא. זה פשוט קצת יותר איטי".

בכר משלבת בתכשיטים את שורשיה הישראליים ונופי הארץ הים תיכוניים עם השראות מהאסתטיקה המודרנית של המאה ה־20, למשל ארכיטקטורת אר דקו אבל גם השראות ממצרים העתיקה. "העבודה שלי היא היתוך, קולאז' של ההשראות שלי — המקום שממנו אני באה, הדיונות של המדבר, האוריינטליות, ושל האמנים שהכרתי בניו יורק, החיים האורבניים שם — נקודת המפגש של קישוטיות מול מינימליזם".

זה בא לידי ביטוי בחיבורים שהיא עושה בשרשראות ובמשחק שלה בצורות גיאומטריות נקיות, בשילוב אלמנטים כמו חרוזים או אבני לאפיס בשרשרות ובמשחק עם הלוגו שלה שמשמש גם בתכשיטים כאלמנט. הכבוד לעבר מתבטא גם בחומר שהיא עובדת אתו, כסף סטרלינג ממוחזר: "אני אוהבת את המשמעות של סטרלינג בציוויליזציות עתיקות. תכשיטי כסף הם משהו קטן, משהו שאני יכולה להחזיק בראש ובידיים ולעשות בעצמי".

השנה הראשונה היתה כישלון. שום דבר לא נמכר. כלום. רק אחרי שנה פתאום הגיעו כמה הזמנות. "למדתי שזה סלואו מרקט. למשל בעבודה עם יפן הם לא מזמינים את הקולקציה החדשה, אלא את הישנה, ואני אוהבת את זה. הם רוצים קודם להכיר את הקלאסיקות". בתקופת הקורונה בכר חזרה לארץ. זה לא היה קל. "השוק פה יותר מותאם זהב ויהלומים מבחינת תמחור, ומבחינת אנשי עבודה היה קשה, אבל בסוף מצאתי מפעל נהדר". עיקר מכירותיה הן עדיין מעבר לים דרך האתר שלה sapirbachar.com. דווקא בקורונה גדלו המכירות בכמעט 30% גם בארצות הברית וגם ביפן, והמגמה נמשכת גם בשנה האחרונה. כיום התכשיטים שלה נמכרים גם באתר מודה אופרנדי היוקרתי וב־goop של גווינת פלטרו. עד היום, היא אומרת, יש פריטים מהקולקציה הראשונה שלא נמכרה תחילה, שהם בסט סלר.

קולקצית הקיץ היפה שלה — על זמנית, אבסטרקטית ובה בעת לבישה — נוגעת בפנטזיות, שאיפות והמתח שנובעים מהריחוק החברתי בימי המגיפה והמעבר שלה. "העזיבה את ניו יורק והחזרה לתל אביב דחקו בי לגעת בנושאים הללו, מה השתנה בעיר ומה לא, גם מבחינת ההיסטוריה האישית שלי וגם בתפישה הקולקטיבית", אמרה בראיון שהתפרסם באחרונה במגזין וולפייפר. בפניי היא מודה שהעצמאות החדשה יחסית נוחה לה "אין לי חנות, אני לא חייבת כלום. אני ביחסים עם DHL. אבל האם אני מתגעגעת לעבודה במשרד? מאד".