חוסר התיאום בין אגפי תקציבים והשכר עולה למשלם המסים לא מעט כסף

מבקר המדינה תוקף את אגף תקציבים במשרד האוצר שהניח בעת גיבוש התקציב לשנת 2021-2022 כי "בשנת 2021-2022 לא ייחתמו הסכמי שכר חדשים בעלי משמעויות תקציביות בכלל המגזר הציבורי". וממליץ כי "הנומרטור צריך להתבסס גם על התייעצות מקצועית ושיתוף מידע עם אגף השכר".

מאחורי המילים הללו מסתתרת מחלוקת חריפה בין אגף תקציבים לבין אגף השכר, אגף השכר במשרד האוצר טען כי התריע בזמן אמת – בעת גיבוש התקציב ל-21-22 – כי יש הרבה הסכמים פתוחים ויש חובה להקצות כסף ("מקור תקציבי") לפתרון סכסוכי עבודה, אך אגף תקציבים לא התחשב בעמדתו, ואף לא ביצע עימו התייעצות מסודרת.

אגף תקציבים מנגד טוען, כי הוא שמע את עמדת אגף השכר ולא התעלם ממנה, אך בסופו של דבר החליט לקבל את ההערכה כי לא יהיו הסכמי שכר חדשים, בגלל שהתקציב נחתם עוד בתקופת הקורונה והיתה הסכמה כללית כי מלבד 'עסקת החבילה', יהיה שקט תעשייתי במהלך שנת 2022.

במבחן התוצאה נחתמו הסכמי שכר משמעותיים במהלך 2022, בעיקר הסכם השכר עם המורים, הסכם זה שלא הוכנס לנומרטור בעקבות החלטת אגף תקציבים אילץ את הממשלה לבצע קיצוץ רוחבי דרמטי בכדי לממן את הסכם המורים. אך באגף תקציבים סבורים גם כיום, כי ההחלטה לא להכניס לנומרטור את ה"הסכמים" היתה נכונה מבחינה מקצועית.

המבקר מדגים בדו"ח כיצד העובדה שהממשלה חתמה על הסכמי שכר ללא התחשבות בנומרטור וללא קיצוץ הביאו למחיר תקציבי יקר מאוד, באפריל 2016 נחתם הסכם מסגרת בין הממונה על השכר לבין ההסתדרות, במסגרת ההסכם הוחלט על תוספת שכר של 1.5% בכל אחת מהשנים 2013-2017.

אלא שחודשים ספורים לאחר חתימת ההסכם טענו באגף תקציבים כי אין כסף למימוש תוספת השכר בשנת 2017-2018, טענה דומה השמיעו באג"ת גם לקראת תקציב 2019. ולכן, נאלצו באוצר להגיע לפשרה עם ההסתדרות, הם דחו את עליית השכר כדי לא לסטות מהכללים הפיסקליים, אך בתמורה הסכימו לעליות שכר גדולות יותר (תוספת של 0.25% בגין 2017-2018, ותוספת של 0.15% בגין 2019) המשמעות היא עלות של 457 מיליון שקל מדי שנה. במילים אחרות: הממשלה דחתה את העלייה בשנה אחת, ובעצם לקחה מהעובדים הלוואה, הריבית ששולמה על הלוואה זו היתה 14%.

במשרד האוצר טוענים, כי דחיית מימוש הסכם השכר לא קשורה לליקוי בתכנון, אלא לכך שבשנת 2016 עלו הוצאות אחרות באופן בלתי צפוי. ולכן נוצר צורך לדחות את העלייה, או לבצע פעולה מאזנת אחרת, או לסטות מכלל פיסקלי. באגף תקציבים מודים היום כי המחיר של הדחייה היה יקר מאוד, אך אומרים כי היה נכון להעביר את המסר של שמירה על מסגרות תקציב ולא לשנות אותם.

למרות זאת, כשמבקר המדינה ביקש להעמיק בנושא, ולהבין את ההחלטות של אגף תקציבים באותה תקופה, מסרו באגף כי אין להם תיעוד של התחשיבים שהם ביצעו לקראת דחיית יישום ההסכם, או לאופן שבו הם מבצעים הערכת סיכונים לקראת גיבוש הסכמים מרכזיים.

המבקר עומד על משמעות נוספת של דחיית מימוש ההסכם היא, שחלק מתוספות השכר ניתנו אחרי תקופת ההסכם. כלומר, ההסתדרות לא היתה מחויבת לשמור על 'שקט תעשייתי', אך המדינה המשיכה לשלם את תוספות השכר. התופעה הזו של תוספות שכר שניתנות גם אחרי תקופת ההתחייבות ל'שקט תעשייתי', חוזרת על עצמה בהסכמי שכר נוספים, כמו הסכם עם הסגל הבכיר, והסכם עם ארגון המורים (83% אחרי שההסכם כבר נחתם). גם את הביקורת הזו דוחים באוצר, ואומרים, כי לפעמים משיקולי מו"מ יש היגיון שארגון העובדים ימשיך לקבל תוספות, ויגיע 'פחות רעב' למשא ומתן.

מעבר לחשיפת הויכוח בין אגף תקציבים לאגף השכר, מבקר המדינה קורא לממשלה לגבש מדיניות ממשלתית בנוגע למבנה השכר במגזר הציבורי. המצב כיום הוא כי רק אגף השכר במשרד האוצר מחזיק במדיניות מודרנית עבור מבנה השכר, אך היא לא מחייבת את שאר משרדי הממשלה. המשמעות היא שכיושבים במשרד האוצר למשא ומתן עם משרד החינוך על תנאי השכר, הרי שמשרד החינוך לא מחויב לעקרונות יסוד כמו פישוט מבנה השכר, עידוד תפוקות, צמצום פערי שכר הנובעים מוותק, הגברת גמישות ניהולית, וחיזוק מנגנוני יישוב סכסוכים.

צריך להודות, אגף השכר במשרד האוצר התקדם לא מעט בשנים האחרונות, וכמעט כל הסכם שכר חדש הכיל רכיב מודרני כלשהו, אך כשהמבקר מסתכל ממעוף הציפור, הוא מבחין כי בסך הכל כל השינויים הללו חלים במצטבר על כ-2% מכלל העובדים, ולכן, השלב הבא להטמעת השינויים במערכת השכר בממשלה, היא עיגון מדיניות ממשלתית מחייבת בהחלטת ממשלה או בחקיקה.