מחקר: המס הנסתר שמשלמים המשרתים בצה"ל - עד עשרות אלפי שקלים בשנה

אחת לשנתיים כותב ה־OECD דו"ח מקיף על כלכלת ישראל. בדיון בין נציגי מדינות הארגון על הדו"ח שהתפרסם ב־2020 הוצג שקף שלפיו נטל המס בישראל, המחושב כסך ההכנסות ממסים מתוך התוצר, נמוך יחסית לשאר מדינות ה־OECD.

הנציג מדנמרק - אחת המדינות עם נטל המס הגבוה ביותר - התייחס לנתון ושאל "כיצד ניתן לטעון שנטל המס נמוך, מבלי לקחת בחשבון גם את המחיר שאנשים משלמים בגין שירותם הצבאי?". השאלה מחדדת את ייחודיותה של ישראל ביחס לרוב מדינות ה־OECD כאחת המדינות הבודדות עם שירות חובה, והמדינה היחידה שבה שירות החובה של גברים נמשך כשלוש שנים עד לא מזמן.

מכיוון שנטל המס במובנו הצר נחשב יחסית נמוך, על פניו יש מקום להעלאת מסים משמעותית, בוודאי בצוק העתים שמדינת ישראל נקלעה אליו כעת. במובן זה לא מפתיע שמשרד האוצר שוקל העלאת מסים וצמצום הטבות מס לאוכלוסייה העובדת - למשל ביטול נקודות זיכוי לילדים או ביטול הפטור ממס רווחי הון על קרן השתלמות לאחר שש שנים.

אלא שלא בטוח שהדיון המקצועי בנושא לוקח בחשבון את העובדה שישנה חפיפה כמעט מלאה בין האוכלוסייה העובדת לבין האוכלוסייה שמשרתת בסדיר ובמילואים, וכי יש לכך מחיר אישי גבוה מאוד, שבדומה להתייחסות הנציג הדני בדיון ב־OECD, ניתן להגדירו כמס.

בספרו "כלכלת ישראל" מציג יוסף זעירא, פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מחקר שערך לבדיקת העלות העקיפה של השירות הסדיר: "הפסד התוצר כתוצאה משירות החובה נגרם על ידי כך שהמתגייסים מגיעים למסלול העבודה באיחור משמעותי. המשרתים מתחילים לצבור הון אנושי מאוחר יותר, ולכן הפריון שלהם נמוך יותר בכל שנה לאחר מכן". כלומר, השנים שאנחנו מקדישים לשירות הצבאי אינן מקנות לנו את אותם כישורים ומיומנויות ששנים מקבילות בשוק העבודה היו מקנות, ולפער הזה יש מחיר כלכלי.

מכיוון שיש קשר ישיר בין ההון האנושי לרמת השכר, הפער משתקף ברמות השכר שלנו, והוא משמעותי: בהתבסס על הנתונים ממחקרו של זעירא תוך התאמתם לשכר הממוצע ב־2023, עולה כי עבור אדם בן 23, הפער בין השכר החודשי בפועל לבין השכר שהיה מקבל לו היה נכנס לשוק העבודה ארבע שנים קודם לכן עומד על 3,718 שקל. ככל שהגיל עולה, הפער הולך ומצטמצם עד שהוא נסגר לחלוטין סביב גיל 50. כלומר, לעובד ששירת בצבא לוקח בממוצע 27 שנה לפצות על ארבע שנות העיכוב בכניסתו לשוק העבודה.

ההנחה של ארבע שנות עיכוב לוקחת בחשבון, מלבד אורך השירות עצמו, גם את אורכו של טיול ארוך בחו"ל, של מכינות קדם צבאיות ושל התקופה שבין סיום הלימודים בתיכון לגיוס בפועל, שיכולה לארוך כמה חודשים.

לפי אומדן של הפער הממוצע במשכורת החודשית, לאורך כל שנות העבודה של אדם מגיל 23 ועד גיל 50, הפער עומד על 938 שקל בחודש. כלומר, 11 אלף שקל בשנה וכ־304 אלף שקל לאורך כל שנות עבודתו. נדגיש כי לא מדובר בחישוב מדויק אלא באומדן המתבסס על ההנחה שהפסד התוצר עומד על 4% בשנה ושמחצית מהאוכלוסייה משרתת שירות סדיר.

מהמחקר שזעירא עצמו כתב עולה שסך העלות למשק, נכון ל־2011, עומדת על 18.5 מיליארד שקל, שהם הפסד של 5.7% מהתוצר. בשנים האחרונות עדכן זעירא את המחקר והשווה את ההפסד בתוצר אל מול שירות סדיר של שנה. לפי השוואה זו ההפסד עומד על 4% מהתוצר.

במחקרו, זעירא מסייג ואומר כי לשירות הצבאי תרומה להון האנושי של החיילים, למשל במקרה של חיילים המשרתים ביחידות הטכנולוגיות, אך מדגיש שמדובר בקבוצה יחסית קטנה של חיילים. בנוסף, ישנם חיילים שמשתחררים עם תעודת מקצוע שיכולה לשרתם באזרחות, אף שהיא אינה שקולה ללימודים אקדמיים שלהם תרומה משמעותית יותר לשכר בהמשך. ניתן להעלות סייגים נוספים על תרומתו של השירות הצבאי לפיתוח מיומנויות רלבנטיות לשוק העבודה, אך ברור כי בכל מקרה נוצר פער בהשוואה לתרחיש האידילי של כניסה מוקדמת יותר לשוק העבודה, שמיתרגם לכמה אחוזי תוצר.

זעירא עצמו סבור בעת הזו שהעלאת מסים הינה הכרחית. בשיחה עם "כלכליסט" הוא אמר כי "יש עלייה רצינית בהוצאות, לפחות בשנים הנראות לעין. צריך ללכת להעלאת מסים הרבה יותר גדולה ממה שמדברים עליה היום, בין השאר להעלות את שיעור המס השולי על ההכנסות הגבוהות ביותר ולהעלות מס חברות".

הדיון על תקציב 2024 ידרוש מהממשלה לקבל החלטות תקציביות קשות ולהחליט אילו הוצאות מקצצים וכיצד מגדילים הכנסות כדי לצמצם את הגירעון המעמיק בעקבות המלחמה. הדיון הזה חייב לכלול הכרה במחיר הנסתר שהאוכלוסייה שעובדת ומשרתת בצבא משלמת. אם הממשלה תאשר תקציב שפוגע בעיקר באוכלוסייה שגם כך נושאת בנטל הגבוה ביותר, במקום קיצוץ הכספים הקואליציוניים, סגירת משרדים מיותרים ושינויים במבנה התמריצים לאוכלוסיות שאינן עובדות, היא עלולה לעורר זעם גדול ומוצדק בקרב הציבור הישראלי.