בעידן פוסט אנליטי, הפסיכולוגיה היא המלכה

בשבוע שעבר התפרסמה באתר The Ringer כתבה שמבשרת על מותו של "הצ'יט קוד" לניצחונות ב-NBA. מה היה הצ'יט-קוד? שלשות וחדירות לסל. עד העונה, קבוצות שחדרו לסל וזרקו לשלוש, ונמנעו מזריקות מחצי מרחק, ניצחו יותר משחקים. אבל האבולוציה של המשחק הובילה לכך שכל הקבוצות התחילו לעשות זאת ומערכת היחסים החיובית בין שלשות וחדירות לניצחונות נעלמה. "אז אם מיקום הזריקה כבר לא חשוב כל כך, מה חשוב?" שואל זאק קראם, כתב The Ringer. ואנליסט בקבוצת ה-NBA ענה לו: "אם כולם עושים את אותו הדבר, אז מה שיעשה את ההבדל זה האיכות של השחקנים".

העניין הוא שאנחנו יודעים שאיכות לבדה כבר לא מספיקה לניצחון בספורט קבוצתי. הכימיה בין השחקנים לא פחות חשובה מאיכות השחקנים. שחקן שקולע 45% מהשלוש כשהוא חופשי, לא יוכל להשתחרר לזריקה אם הוא לא ידע להשתמש היטב בחסימה שעושה לו חבר לקבוצה. זה יוריד לו את האחוזים מהשלוש. וזה נכון גם לכדורגל. מגן ימני שלא מקבל את השטח לרוץ אליו מהקשר הימני, פשוט לא יהיה יעיל כמו מגן ימני שכן. 

ראלף ראנגניק מאמן מנצ'סטר יונייטד | צילום: רויטרס

הנתונים, כאמור, מלמדים שיש שיטה יעילה לשחק - כדורסל וכדורגל - והרבה מאוד תלוי באיכות שיש לך בסגל, אבל גם באיך שהשחקנים עובדים אחד עם השני וגם איך שהשחקנים מרגישים - עם החברים לקבוצה ועם עצמם.

לדוגמה, ביטחון עצמי הינו קריטי לביצועים. ספורטאי שהביטחון העצמי שלו ירוד, פשוט לא ימצה את הפוטנציאל שלו. מחקר מ-2013 באוניברסיטת יוטה סטייט הראה קשר ישיר בין רמת הביטחון העצמי של שחקני כדורעף בקבוצה לאיכות הביצועים שלהם. זה אולי נשמע כמו קלישאה לא אנליטית בעליל, אבל שחקן בלי ביטחון עצמי הוא פשוט לא השחקן הכי טוב שהוא יכול להיות. קבוצה בלי שהשחקנים סומכים אחד על השני ואוהבים אחד את השני, פשוט לא תהיה טובה כמו שהיא יכולה להיות  - אפילו אם היא עושה הכל נכון מבחינת גיוס שחקנים והניתוחים המספריים. 

אז למקום הזה, המוח והחיבור בין המוחות, נכנס התפקיד של פסיכולוג הספורט. 

התחום של פסיכולוג הספורט הוא הקשר בין המערכת האמוציונאלית, המערכת הקוגניטיבית והמערכת המוטורית. הפסיכולוג יבדוק איך ספורטאי מרגיש אבל גם איך זה משפיע על המחשבות שלו ועל קבלת ההחלטות שלו, והאם כל התבשיל הזה משפיע על הביצועים שלו ושל הקבוצה. 

ויש גם את הפסיכולוגיה של הספורטאי הבודד והפסיכולוגיה של הקבוצה. בקבוצה צריך שכולם יכוונו לאותה מטרה. צריך הבנה משותפת של הטקטיקה ושל מערכת היחסים החברתית והתקשורת בין כולם. זה, מן הסתם, התפקיד של המאמן אבל לפסיכולוג הספורט יש השפעה לא מבוטלת על ההצלחה של עבודתו.

ייתכן מאוד שקבוצות מלאות באיכות כמו מכבי תל אביב (כדורגל), ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד היו צריכות מאמן חדש אבל גם פסיכולוג. 

 אחד מהדברים הראשונים שראלף ראנגניק עשה כמאמן מנצ'סטר יונייטד הזה היה לגייס את סשה לנסה, פסיכולוג ספורט, לצוות שלו בקבוצה. לנסה הוא הפסיכולוג הראשון בשני העשורים האחרונים שמגיע לעבוד במנצ'סטר יונייטד. ראנגניק מסביר את המהלך כ"הגיוני לחלוטין". זה מהלך, אגב, שלא נראה "הגיוני לחלוטין" לקבוצות רבות. ממנצ'סטר יונייטד בשני העשורים האחרונים ועד מכבי תל אביב. אבל באמת, שאין דבר הגיוני יותר מלגייס פסיכולוג ספורט - בטח בעידן בו קל יותר מתמיד לעלות על מה שאתה עושה מבחינה מקצועית.

"בגרמניה לרוב המועדון יש פסיכולוגים שעושים ספורט או מאמנים מנטליים" הסביר ראנגניק את הרציונל. זה הגיוני לחלוטין. היה לי מישהו כזה כבר ב-1998". למנצ'סטר יונייטד לא היה פסיכולוג ספורט מאז שביל בסוויק הצטרף לצוות של סר אלכס פרגוסון ב-1999 ואז עזב שנתיים לאחר מכן. מאז, המנג'רים של הקבוצה העדיפו להימנע מלמנות פסיכולוגים שמתמחים בספורט. אולי זה מסביר את חוסר היציבות הנפשית של הקבוצה מאז שאלכס פרגוסון עזב?

 ייתכן. ראנגניק חושב ככה.

"אם יש לך מאמנים מיוחדים לשוערים, מאמנים מיוחדים לכושר, מאמנים מיוחדים אפילו לחלוצים, מה שלא תרצו - צריך גם מומחה למוח" הסביר ראנגניק. "זה לא להושיב את השחקנים על ספה אדומה ולהחזיק להם את היד. זה קשור לעזרה לשחקנים. לסייע למוח שלהם לעזור לגוף שלהם, לא לעבוד נגד הגוף שלהם. שאנחנו מדברים על כדורגל, צריך להבין שהרבה ממה שקורה בו קורה במוח של השחקנים. מה הם חושבים, איך הם מנתחים את הסיטואציה". 

בסופו של דבר ספורט קבוצתי זה איך חיבור בין אנשים עוזר להם להתגבר על אנשים אחרים והחיבור שלהם זה לזה. הם צריכים לקבל סיוע מצוות האימון, מהאנליסטים - ובעידן בו "הנוסחה" המקצועית להצלחה בענפי ספורט כבר התפרסמה ברבים, הפסיכולוג עשוי להיות היתרון העיקרי שלך. 

נראה שבעידן פוסט אנליטי, הפסיכולוגיה היא המלכה.