הקברניט
ה-F16 חוגג 50: כך נולד המטוס שהשתלט על השמיים
הביצועים שלו הדאיגו את הגנרלים, העיצוב שלו הטריד את המכונאים, הסטיק שלו הפחיד את הטייסים ואביו הרוחני חשב שטילים ומכ"מ הם דבר מיותר; כך החלו חייו של ה-F16, מטוס הקרב המערבי הכי נפוץ, ומה כל כך מיוחד בו
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 50 שנה רץ מטוס קטן וצבעוני על מסלול בבסיס אדוארדס האמריקאי, וכל מי ששירת בבסיס והורשה לצפות, נצמד לחלונות. החבר'ה לקחו הימורים: האם ימריא כמו שצריך, או יתפורר ויימרח על האספלט?
לטורי "הקברניט" הקודמים:
ההימורים לא הגיעו מציניות או רשעות: פשוט שבוע לפני כן רץ אותו המטוס על אותו המסלול בניסוי, וכלל לא היה אמור להמריא - אבל החל להשתולל ולהתפרע על האספלט בצורה כזו, שאם הטייס לא היה מושך בסטיק ועולה לאוויר, כנראה שהיה מגלה אם יש חיים אחרי המוות. למטוס הזה קראו YF16 והטיסה השנייה דווקא עברה בסדר; הצופים מחאו כפיים בשמחה, לו רק היו יודעים איזה מין אייקון נולד שם, מטוס-סלבריטי.
היום נדבר על הלידה הזו, ועל ילדותו המפתיעה של ה-F16; מטוס הקרב המפורסם שכבר חמישה עשורים שולט בשמי שדות קרב מקוטב לקוטב, יצא מתוך הפיכה פונדמנטליסטית בלוחמה האווירית: קצין אחד וחבר מרעיו שהחליטו להחזיר עטרה לישנה.
סיפורנו מתחיל אחרי מלחמת וייטנאם, כשחיל האוויר האמריקאי הסתבכך עם שתי עובדות מתנגשות: הראשונה היא שהיה להם צי המטוסים הכי מתקדם על הפלנטה - הכלים הכי חזקים, הטילים הכי מתקדמים, המערכות הכי חדשות, ממש ללקק את האצבעות.
והשנייה היא שהמטוסים שלהם עדיין הפסידו בקרב: גם הפאנטום האדיר, המשוכלל והיקר וגם ה-F105 - מפציץ קרב רב עוצמה, הופלו בידי וייטנאמים עם מיג 17. זה מטוס ישן, איטי ב-50% לפחות מיריביו, שלידם נראה כמו מריצה.
בעוד מתלבטים הגנרלים אם זה בגלל שהפאנטום לא היה מספיק חזק או מספיק משוכלל, בא קצין בשם ג'ון בויד, שעוד נדבר עליו הרבה, ודחף להם את המציאות לפרצוף: המטוס הכי מתקדם אינו בהכרח הכי טוב, או הכי מתאים למציאות.
טכנולוגיה עילית זה נייס טו האב, אבל לא תחליף ליכולות טיסה, והפאנטום היקר פישל פשוט כי תוכנן למלחמה הלא נכונה. הוא תוכנן לטוס מאוד מהר ומאוד רחוק, ולעצור פלישה סובייטית: שמיים מלאים במפציצים ומטוסי קרב, אותם יאתר במכ"מ שלו ויתחיל לחלק טילים לטווח כמה שיותר ארוך - מלחמה מעבר לאופק.
תותח הוא לא קיבל כי בשביל מה, והטייסים גם ככה כמעט שלא התאמנו בקרבות הדוקים סטייל מלחמת קוריאה ומלחמת העולם השנייה.
אבל מה אם הטילים מתגלים כאמינים כמו מטריה מטישו? מה אם מתוך 244 טילי מכ"מ ששוגרו, רק עשרים פגעו במטרה? זו חתיכת בעיה.
ומה אם השמיים לא מלאים במטרות, והאויב מפתיע מטווח קצר ומתנפל עליך בתותחים שלו? עוד בעיה גדולה לאוסף. ומה אם הצוותים בכלל לא יודעים להתמודד עם דבר כזה? בעיה משולשת.
ג'ון בויד, ואיתו עוד קבוצת חדשני תעופה ואנליסטים שזכו לכינוי "פייטר-מאפיה" (עוד נדבר עליהם הרבה בעתיד), האמינו שמטוס הקרב העיקרי הבא של ארצות הברית צריך להיות ההיפך מהפאנטום. שמיים וארץ.
הוא צריך להיות סופר קטן, סופר קל, וכל כך זריז שיעשה סחרחורת גם לספיידרמן: כלי שהוא יותר מיג ממיג. בשביל זה הוא לא צריך טילים, הם הרי לא אמינים ומיותרים - נדרשת רק חופה עם ראות טובה החוצה, ותותח משובח.
גם מכ"מ וחיישנים סתם תופסים מקום ומשקל, ומפריעים לטייס להילחם באויב: אפשר להשאיר אותו על הקרקע, ושמטוסי הקרב יקבלו הנחיות למיקום האויב - כמו שעשו במלחמות העבר.
כאן כבר עצרו הגנרלים ואמרו לבויד וקבוצתו חבר'ה, אנחנו לא הולכים לחזור לימי הברון האדום, ומטוס העתיד יקבל גם מערכות מתקדמות. אבל שאר הרעיונות של בויד אומצו בשמחה - והפכו למכרז LWF, מטוס קרב קל-משקל.
זו היתה הזדמנות אדירה עבור כל חברה שבונה מטוסי קרב בארה"ב: המטוס החדש נועד להיות עמוד השדרה של החיל, הזמנה של מאות מטוסים אם לא יותר. ולכן, ניגשו מיטב המהנדסים אל מיטב שולחנות השרטוט והוציאו דברים מאוד דומים.
החברות בואינג, ווט, לוקהיד, נותר'ופ וג'נרל דיינמיקס הלכו על גוף צר וקטן, וחלק מהמתמודדים נראו ממש כמו העתק אחד של השני - אך זה רק משום שמהנדסים שונים ניגשו למצוא פתרונות לאותן הבעיות על בסיס אותם הכלים; לא היו שם העתקות.
הפייבוריטית לזכייה היתה בואינג, אך אז התברר שג'נרל דיינמיקס תוכל לייצר יותר בזול מטוס מאוד דומה. ביחד איתה, נבחרה כפיינליסטית חברת נורת'רופ, שהציעה עיצוב דו מנועי שונה מעיצובי שאר המתחרות.
שני אבות הטיפוס, YF16 ו-YF17 התחרו ראש בראש וזה של ג'נרל דיינמיקס ניצח משום ששילב בין מחיר נגיש והרבה חידושים טכניים.
המפתחת שקלה כמה וכמה עיצובים לכונס האוויר, וחשבה אולי לשלב בו רכיב נע שישלוט טוב יותר בקצב תנועת האוויר בעת שיוט מהיר.
ובסוף הלכו על פשוט: חור גדול ורחב, שנראה כמו חיוך שיכור. הרעיון הוא לאפשר יניקה של אוויר גם בתמרונים מאוד חריפים, בזווית התקפה שמקשה להזין את המנוע בחמצן.
עניין השיוט ירד מן הפרק: הוחלט שלא לעשות את ה-F16 אופטימלי במאך 2 כמו מטוסי התקופה; למעשה, המנוע שלו הרבה יותר יעיל במאך 1.2 לערך, אבל כושר התמרון שלו פשוט מסנוור: ה-F16 נועד לפנות חד יותר מכל מטוס אחר, לטפס מהר יותר ולשמור הרבה מאוד מהאנרגיה הפוטנציאלית שלו בסוף כל תמרון.
המטוס תוכנן על בסיס נוסחת ניהול אנרגיה שהגה בויד ביחד עם המתמטיקאי הצבאי תומס קריסטי; בעזרתה ניתן לחשב כמה חד אפשר לפנות, באיזו מהירות, ואילן עודפי אנרגיה יישארו לכלי טיס בהתחשב בגובה הטיסה, במשקלו, בדחף שהוא מייצר, בעילוי ועוד. וכך נבנה כל ס"מ במטוס כדי להביס כל אויב בקרבות הדוקים.
כדי לאפשר זריזות אגדית, קיבל ה-F16 מערכת בקרת טיסה ממוחשבת: במקום סטיק שהוא הגה כוח המניע בעצמו את ההגאים בכנפיים ובזנב, הסטיק מחובר למחשב. כל תנועה מתורגמת לאות חשמלי, ומנועים קטנים יזיזו את משטחי התמרון. ולא רק: המחשב יודע גם לתקן טעויות טיסה, ומוריד עומס מהטייס.
בקרת הטיסה הזו איפשרה למהנדסים לעשות עם ה-F16 משהו חדש: לתכנן אותו כך שלא יהיה יציב. מה הרעיון? מטוס בעל יציבות סטטית טובה הוא כזה שנתקל במערבולת וקופץ לרגע, וחוזר לבד למצב טיסתו הקודם. זו תכונה מבורכת במטוסים רבים, שהמחיר שלה הוא שההגאים שלו צריכים לבצע תנועה גדולה יותר כדי להשפיע ולתמרן.
וה-F16? גם תנועה קטנה תשפיע עליו, ותגרום לו להתגלגל או להרים אף מיידית. המחשב משגיח על ועניין, ודואג שלא יצא משליטה למרות הדינמיות הפראית הזאת. והסטיק בכלל לא זז: לחברת ג'נרל דיינמיקס היה סטיק מכוסה חיישני לחץ, שהגיע מהקוקפיט של המפציץ F111 - וידע לזהות את עוצמת הלפיתה לכל כיוון וכך להזיז הגאים.
איך זה עבד בעולם האמיתי? חצי כוח: כפי שסיפרתי לכם, טיסת הבכורה שלו היתה מאוד מפחידה עבור טייס הניסוי פיל אסטרייכר: הוא משך בסטיק והמריא לטיסה לא מתוכננת של שש דקות, הקיף את הבסיס ונחת.
לפני טיסת הבכורה הרשמית התברר שיש כמה תיקונים ושיופים נדרשים, וכך עברה הטיסה ללא פאדיחות.
הן חזרו במאי, כאשר המטוס הודגם בפני צוותים של חיל האוויר האמריקאי, והגלגלים החליטו שהם פחות בעניין: אב הטיפוס של ה-F16 נחת נחיתת גחון וחרש תעלה גדולה ומפוארת בדשא.
אבל גם בלי תקלות, ה-F16 הרים הרבה מאוד גבות והגנרלים שאלו את עצמם שוב ושוב אם הימרו על הסוס הלא נכון. היו בכירים שתהו איך זה שהמטוס מגיע למאך 2 אבל לא אוהב להישאר שם, וכיצד יוכל לשייט ליעדו במהירות.
פיתרון לא נמצא לבעיה הזו: ה-F16 שותה דלק כמו במסיבת אקזיט, וצריך להצמיד לו מיכלי דלק נתיקים ומטוסי תדלוק בכוננות אם רוצים שיטוס גם מהר וגם רחוק.
הצוותים הטכניים ומומחי תחזוקה הזהירו שעם כונס אוויר כל כך גדול וכה נמוך, המטוס ישאב בקלות גופים זרים שיסכנו את המנוע. גופים שכאלה הם סכנה גדולה למטוסי קרב, במיוחד במנחתים מאולתרים. גם לזה אין פיתרון: ה-F16 המפונק יודע לטוס רק ממסלולים בדוקים בבסיסים הכי מסודרים ונקיים; מסלולים מלוכלכים זה למיגים.
טייסי הניסוי ירדו ממנו ואמרו חבר'ה, אי אפשר לעבוד עם הסטיק הזה; אנחנו לא באמת מזיזים את היד ואין לנו מושג אם לפתנו חזק או חלש יותר - ואת זה כבר תיקנו. כיום הסטיק של ה-F16 יכול לנוע כשלושים מעלות לכל כיוון.
ב-1978 הוא נכנס לשירות ולמרות הפשרות, כולם התאהבו: צוותי הקרקע שמחו כי הוא הרבה יותר נוח לטיפול מהפאנטום ובלי תמסורות שמפוזרות בין הסטיק וההגאים, ההידראוליקה פחות קשה לתחזוקה.
הטייסים התלהבו מהביצועים ובצדק: עם ה-F16 עשו דברים שקודם בכלל לא ידעו שמטוסי קרב יכולים, ובתרגילים הביס כמעט כל יריב כמעט בכל תרחיש. המגבלה היחידה שלו היתה טווח הפגיעה: ה-F16 נועד לשאת טילים לטווח קצר.
ירי בתותח של ה-F16 - מפלצת בת שישה קנים 20 מ"מ - הוא חוויה מאוד דרמטית עבור כל מי שמוסמך על הכלי. ה-F16 הוא מטוס פצפון, והתותח יושב ממש מאחורי הקוקפיט, צמוד.
וכשהדרקון פותח את הפה, כל הקוקפיט רועד היטב ובדגמים מוקדמים של הכלי אף התפרקו פירורים משכבת הבידוד התרמית שבין התא והדופן. אך כל הצוותים התלהבו מהעוצמה והזריזות - והבקרה הממוחשבת מאפשרת ירי מאוד מדויק.
הממשלה מאוד אהבה את ה-F16: היותו קל, זול יחסית וגמיש הקלה על שיווק שלו בחו"ל. עוד ועוד ממדינות נאט"ו אימצו אותו כתחליף ל-F104 סטארפייטר האובדני ולכלים אחרים - ביניהם אבא-פאנטום.
וכל לקוח כזה הופך את הרוכש לתלוי באינטרסים האמריקאים; אם לא ישתף פעולה או ירגיז את הדוד סאם, יאבד את הגישה לחלפים וציוד עבור צי ה-F16.
רק הגנרלים נותרו מודאגים, אך ב-1982 התחלפה דאגתם בשמחה גדולה: פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ובה המריאו טייסי חיל האוויר הישראלי במטוסי F16 והפילו מיגים בעשרות, בלי לאבד אף אחד.
אפשר לייחס זאת לאיכות ההדרכה, הניסיון והיכולת המסחררת של טייסי ישראל - אך המטוס הוא שאיפשר להם להוציא אף יותר מהיכולת, ולהכות שוק על ירך כל מה שחיל האוויר הסורי שלח לעברם.
עם הצלחה לא מתווכחים, וה-F16 הפך שם נרדף לאיכות אמריקאית במחיר סביר. עשרות מדינות רכשו אותו, ביניהן מצרים, ירדן ועיראק. יפן בנתה גרסה משלה שהיא גדולה יותר ומתאימה ללוחמה ימית, ולישראל יש את מטוס הסופה - סופר-F16 שנולד להילחם בשמיים הלוהטים של המזרח התיכון.
משנה לשנה דרשו חילות האוויר בכל העולם לתת עוד ועוד יכולות למטוס הזה, יכולות שהן ההיפך מההיפך שג'ון בויד רצה שיהיה: ה-F16 קיבל טילים ארוכי טווח מדגם AIM120, שעל הנייר, יכולים לפגוע גם ממאה ק"מ.
כך קיבל ה-F16 מערכות וסנסורים מסובכים - מצלמות עוצמתיות, מארזי ביון, ומכ"מ שמשתפר כל הזמן - עד כדי כך שרוב הכלים הם דו מושביים; מישהו צריך להפעיל את כל הטכנולוגיה הזאת. ובטבעיות, הפך הכלי להרבה יותר יקר.
כיום מפותח ומשווק ה-F16 בידי לוקהיד מרטין, והמטוס הקטן-גדול הזה מספק לה המון סיבות לחייך: יותר מ-4,620 מהם נבנו, ויש עוד רשימת הזמנות פתוחה של 125 מטוסים לפחות. פס הייצור צפוי להמשיך לעבוד עוד שנים, והמטוסים עתידים להמשיך ולשרת עוד זמן רב.
לקינוח, בואו נחזור רגע אל ג'ון בויד: הוא צדק כשאמר שמטוסי קרב צריכים להתמקד בקרב עם מטוסים, ואף שהיה טהרן וקידם לא מעט רעיונות שגויים - הצליח גם לשפר לאין שיעור את התעופה הצבאית.
אך גם הגנרלים שעיצבו את הפאנטום לא טעו לחלוטין - ה-F16 הצליח להישאר רלוונטי חמישים שנה משום שהיה שילוב של שתי התפיסות: מטוס קרב טהור שלמד לעשות עוד הרבה דברים, וכך התאים ליותר שדות קרב ביותר זירות.
בטוחני שיש עוד הרבה סיפורים שייכתבו בדברי ימיו של המטוס הקטן הזה, עוד הרבה חידושים והפתעות: למשל, נעשים ניסויים מתקדמים להפיכתו למטוס קרב בלתי מאויש - אך עליהם נדבר בפעם אחרת. טיסה נעימה!
11 תגובות לכתיבת תגובה