במקום להתעסק בלחם, הממשלה צריכה לקדם רפורמות

מחירי הלחם המפוקח אינם הסוגיה הכי חשובה מבחינת משקי הבית, אך השרים ובעיקר ראש הממשלה חוששים שידבק בהם המשפט המייצג יותר מכל את הניתוק של המנהיגים מהעם: "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות". אלא שסל הצריכה של הציבור מתפרס על כל סעיפי ההוצאה – הדיור, התחבורה, התקשורת, החינוך, הבריאות – ולא רק על סעיף המזון. זה מהווה רק 23% מסל ההוצאה של השכבות החלשות. הלחם במחיר מפוקח הוא פרומיל בלבד מההוצאה החודשית שלהם.

הבחירה של ראש הממשלה יאיר לפיד להיצמד דווקא למחירי הלחם, ולא להסתכל על התמונה הרחבה של עליות המחירים, מסיטה את הצמרת הכלכלית של ממשלת ישראל מדיוני רוחב ביוקר המחיה לדיוני מיקרוטקטיקה.

מחר צפויים להתכנס שוב ראש הממשלה לפיד, שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, שר החקלאות עודד פורר ושר המשפטים גדעון סער ולדון בסוגיית מחירי הלחם. לפיד מסרב להרחיב את הדיון ליוקר המחיה באופן כללי, ומסרב לחשוב על חלופות שמומלצות כלכלית.

במובן זה לפיד פועל באופן הפוך למנהיגותם הכלכלית של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים פעלו להרגיע את הרוחות מול עליות המחירים, ושיקפו את המציאות הכלכלית הגלובלית כמות שהיא, גם כשלא היתה נעימה לשומעים.

גם כשליברמן בחר לפעול מול רשתות המזון שהעלו מחירים, הוא השתמש בטיעונים כלכליים ענייניים ותקף אותן על רווחיהן המופרזים. בסופו של דבר, לאחר שהלחץ הציבורי גבר, בחרו ליברמן ובנט להציג "תוכנית יוקר מחיה" קלאסית שיש בה הפחתות מכסים, הגדלת נקודות זיכוי להורים עובדים, הגדלת מענקי עבודה והגדלת סבסוד לצהרונים. אלה תוכניות שיש בהן היגיון כלכלי וחברתי ארוך טווח. כלומר, בנט וליברמן תפקדו כמנהיגים כלכליים יעילים ולא פופוליסטיים, את הלחצים לטווח קצר הם תרגמו למהלכים שיש בהם ערך לטווח הארוך. זהההפך הגמור מהמדיניות שלפיד מוביל כעת.

לממשלה יש יכולת לפעול באופן נחרץ ומהיר, גם כשמדובר בממשלת מעבר. לשרים יש יכולת להסיט את כל המערכת המקצועית לדון ולמצוא פתרון עד שייצא עשן לבן. ניתן לבוא בטענות חריפות כלפי לפיד וברביבאי, שבמקום שישימו את כובד משקלם על מחירי הלחם המפוקח – שבמקרי קיצון העלאתם תגדיל את ההוצאה החודשית ב־10 שקלים למשפחה – עליהם להתמקד בהאצת רפורמת היבוא. זו תביא להוזלה משמעותית בהרבה למשקי הבית בישראל, תגדיל את מגוון המוצרים, והיא נכונה לטווח הארוך.

לאחרונה עברה בכנסת תוספת לחוק התקנים, המונה 35 עמודים של תקנים רשמיים שעליהם לא חלה רפורמת היבוא המאפשרת להתבסס על תקינה זרה. במקרים רבים מדובר בחסמי יבוא מיותרים. החוק קובע כי לשרת הכלכלה יש סמכות להוציא תקנים מאותה תוספת. מדובר בהליך פשוט של הוצאת צו. אם שרת הכלכלה וראש הממשלה היו מקדישים לכך את אותה אנרגיה שהם מקדישים למחירי הלחם, הם היו יכולים לבטל עשרות תקנים רשמיים מיותרים.

ניקח לדוגמה את התקן העוסק במזגנים המיוצרים בישראל. ב"כלכליסט" נחשף כי רשות הכבאות אינה מתנגדת להסרת התקן הייחודי למזגן, בעוד בעלי אינטרסים תמכו בהשארתו. דיון שהתקיים בנושא בתחילת יולי הסתיים ללא הכרעה. וכך, שוק המזגנים – שהיקפו כ־3 מיליארד שקל, פי 10 משוק הלחם המפוקח - לא פתוח לתחרות מלאה. על המזגנים מוטל מכס של 12% שניתן לבטל, ובכך להוזיל את יוקר המחיה באופן משמעותי יותר מאשר הפחתת כמה אגורות ממחיר הלחם האחיד.