"המאסטרו": סרט מלא בשיאים, שמסתיים בטון נטול חדווה

"מה אתה רוצה?", שואל מישהו את המלחין והמנצח לאונרד ברנשטיין. "אני רוצה הכל", הוא עונה. "המאסטרו", סרטו החדש של ברדלי קופר ("כוכב נולד") כבמאי, שחקן ראשי, שותף לתסריט ולהפקה (לצד מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג), הוא ביוגרפיה של ברנשטיין.

והוא אכן משיג הכל: אומרים לו לוותר על הלחנת מיוזיקלס וסרטים שנחשבים נחותים לטובת המוזיקה הקלאסית; אומרים לו שלעולם לא ייתנו ליהודי לנהל תזמורת פילהרמונית באמריקה ושלפחות יחליף את שמו - אבל ברנשטיין לא מוותר ולא מתפשר, והוא מלחין גם בידור לבמה ולמסך וגם סימפוניות וגם הופך למנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. רוצה הכל ומקבל הכל.

באחת הסצנות היפות בסרט, ובסרט הזה יש המון סצנות יפות, נראה ברנשטיין מנצח על מקהלה שמבצעת את יצירתו. עיני כל הזמרות והזמרים במקהלה נוצצות כלפיו, כולם נועצים במנצח ובמלחין מבט מאוהב. לכל אחת ואחד מהם היה סיכוי להיות המאהבת או המאהב הבא שלו. סרטו של קופר מציג את ברנשטיין כאמן טוטאלי ללא מנוחה וללא מעצורים. איש שרוצה להספיק הכל וחושק בכולם, ומרגע שמנוע הטורבו שלו ניצת, הוא לא נח לרגע, עד למותו ב־1990 בגיל 72.

סיפורו של ברנשטיין נפתח במה שנראה כמו החלום של כל מי שעובד בעסקי הבמה: ב־1943, כשהיה בן 25, קיבל טלפון שמזעיק אותו להחליף את מנצח הפילהרמונית של ניו יורק שחלה. ללא חזרה מוקדמת עם התזמורת, ברנשטיין ממלא את מקומו של ברונו וולטר והופך בן לילה לכוכב החדש בשמי המוזיקה בניו יורק. קופר מביים את הרגע הזה בתנופה עוצרת נשימה: לא רק הקריירה של ברנשטיין משוגרת לאוויר העולם כמו פגז מתותח, כך גם המצלמה, שטסה במהירות ובווירטואוזיות בין המסדרונות והיציעים של קרנגי הול.

פתיחת הסרט מסחררת בכמות הניים־דרופינג במילייה שבו חי ופעל ברנשטיין. הנה ארון קופלנד, המלחין, והנה ג'רום רובינס, הכוריאוגרף של "סיפור הפרברים", שברנשטיין הלחין, והנה בטי קומדן ואדולף גרין, שכתבו את "שיר אשיר בגשם", וזה הבית של קלאודיו אראו, הפסנתרן הצ'יליאני שהמסיבה שהוא עורך תהיה הרגע המשמעותי השני בחיי ברנשטיין, על פי סרטו של קופר - שם הוא פוגש את פלישה מונטאלגרה־כהן (קארי מאליגן), בת זוגו ל־30 השנים הבאות.

אף שברנשטיין הוא הכוכב ודמות מלאת כריזמה, פלישה היא למעשה גיבורת הסרט. היא המפרש וגם העוגן, זו שתניע את הקריירה שלו קדימה, וגם תחבר אותו חזרה לקרקע בכל פעם שהאגו שלו יאיים להעיף אותו מחוץ לאטמוספרה.

הסרט בנוי סביב שתי שיחות של פלישה עם אחותו של ברנשטיין (בגילומה של שרה סילברמן), בראשונה היא מספרת שהיא מודעת לליבידו הבלתי ניתן לדיכוי של ברנשטיין, ויחסיו עם גברים, והיכולת שלה להכיל את תשוקותיו; ובשנייה, שנים אחר כך, שבה היא מתוודה שטעתה שתצליח להיות הדמות הדומיננטית בחייו. ובכל זאת, בסצנה יפהפייה בעת ביצוע הסימפוניה השנייה של מאהלר, הסרט מגיע לקרשצ'נדו נהדר שמראה שלמרות כל המשברים והשיאים נוכחותה של פלישה בחייו נותרה משמעותית. למרבה הצער, אף שזה היה יכול להיות מקום מושלם לשים את הכתובית "הסוף", ולסיים בטון אופטימי - הסרט לא מסתיים שם.

עם מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג לצדו כמפיקים אחראים, קופר מפגין כבמאי חוש ויזואלי פנומנלי, עם רגעים נהדרים של תמונה ומוזיקה, של דימויים עוצמתיים ותנועות מצלמה מרהיבות שמספרות סיפור שלם. הוא, למשל, נותן לברנשטיין לדמיין את "יום בניו יורק" כמיוזיקל שבמרכזו הוא רוקד עם אשתו, לציון מערכת יחסים שקמה לתחייה על הבמה, אבל דועכת מחוץ לה.

אבל ממש כמו ב"כוכב נולד", גם ב"מאסטרו" מתברר שקופר נהנה להציג את הסבל בחיי דמויותיו אפילו יותר משהוא נהנה להראות את רגעי האופוריה והיצירה שבהם. נראה שהוא מסוגל לתאר חוויה של יצירה רק מתוך הסבל והמצוקה שהיא יוצרת, והוא נמשך לדמויות של אמנים שרק גורמים לכאב לסובבים אותם. מהסיבה הזאת "מאסטרו" הוא סרט מלא בשיאים, אבל מסתיים בטון נטול חדווה, ששומט את הקרקע מתחת למוניטין ולהישגים של גיבוריו (הפטריוט שבי הצטער שהסרט, שדווקא עוסק לא מעט ביהדות של ברנשטיין, נמנע מלהזכיר את הקשר ההדוק שהיה לו עם ישראל ועם התזמורת הפילהרמונית הישראלית).

"מאסטרו" שהופק על ידי נטפליקס, אבל מופץ תחילה בבתי הקולנוע - מגיע למסכים שנה אחרי "טאר: המנצחת", והם כמו שני הפכים של אותו סיפור בדיוק: "טאר" (הבדיוני) היה קר כקרח, "מאסטרו" (המבוסס על איש אמיתי) בוער כמו אש. אבל שניהם מציגים את המנצחים כמיזוג בין אמנים מיוסרים לבין דיקטטורים, שדורשים ציות ומשמעת מהתזמורת שלהם, אבל הם עצמם מתנהגים בפזיזות וממטירים סבל על כל מי שסביבם. שניהם עוסקים בעדינות שבאמנות ובכוחנות שמתלווה ליצירה. שני הסרטים האלה הם טרגדיות, למעשה. אבל "מאסטרו" לפחות עושה חסד עם אדם שהיה אמור להיות מאחורי הקלעים אבל לא סבל אלמוניות, הפך למעין כוכב רוק של עולם המוזיקה הקלאסית והנגיש אותה להמונים. לאונרד ברנשטיין חתום על יצירות מופת. לרגעים גם "מאסטרו" כזה.