"הגירה היא מין התאמצות שאף פעם לא נפסקת"

קשה לתרגם לעברית את המילה הרוסית טסקה (אומרים אותה במילרע): געגועים, ערגה, כמיהה, כיסופים, ועוד איזו תחושת חסר, שהנפש הרוסית חשה בה אבל אין לה מקבילה אחת בעברית. סביב הרגש החמקמק הזה נכתב הרומן היפה של אילנה רודשבסקי "טסקה" (הוצאת שתיים), שכותרתו על העטיפה מופיעה גם בעברית וגם ברוסית, כי כנראה אי אפשר אחרת. הרומן מתאר את סיפור עלייתה לישראל של משפחה אחת מרוסיה בשנות ה־70, שני הורים ושתי ילדות. מקס וסופי אורזים את בנותיהן, עוזבים דירה יפה בעיר גדולה, משפחה וחברים אהובים, ומחליטים לעלות לישראל מתוך רגש חלוצי. הם מתיישבים בימית, מתפנים מימית, משתכנים מחדש בדירת שיכון. החלום פוגש את המציאות. הספר הזה הוא גם מכתב אהבה לאמה של המחברת, ולאביה, שהלכו לעולמם בגיל לא מאוד מבוגר, וגם סיפור הגירה, וסיפור של געגוע מתמיד, עם הומור משובח ואירוניה עצמית טיפוסית, ומלים בעברית במבטא רוסי חינני כמו "פיגויים" (שזה פיגועים) או "השתגת" (שזה השתגעת?) או "מגיל" (שזה מגעיל).

ההתקבלות של "טסקה" מהירה יחסית; עם צאתו לאור, הביקורות שיבחו והמכירות עלו, והוא אפילו הפך לרב מכר. ואכן, הספר כתוב ביד בוטחת, בהומור האופייני לספרות הרוסית המודרנית, נע באלגנטיות בין זמנים ויבשות. "ספר הביכורים של אילנה רודשבסקי כתוב במיומנות כריזמטית שאינה שכיחה בספרי ביכורים, וההתמסרות לו מתגמלת מבחינה רגשית ורעיונית", כתב עליו מבקר הספרות עמרי הרצוג ב"הארץ".

אילנה רודשבסקי, 57, היא אדריכלית ומתכננת עירונית, מרצה בבצלאל, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בירושלים. עד כה פירסמה סיפורים קצרים, וזה רומן הביכורים שלה. היא נולדה בליטא ועלתה לישראל עם המשפחה בגיל חמש. למדה לתואר ראשון בבצלאל, ואת התואר השני בתיכנון עירוני עשתה בניו דלהי, הודו. "לפני כמה שנים עשיתי מעשה והלכתי לסדנת כתיבה, התחלתי לכתוב יותר ברצינות, זה קצת כמו לצאת מהארון", מספרת רודשבסקי.

עד כמה "טסקה" הוא רומן אוטוביוגרפי?

"הייתי אומרת בזהירות אוטוביוגרפי, אני משתמשת בניסיון ובזיכרון שלי, שהוא לא כל כך מוצלח אגב, הייתי צריכה להשלים הרבה פרטים מסיפורים של אחרים. אבל הכוונה של הספר היא לא אוטוביוגרפית, אלא יותר לדבר על הגעגועים, על החסר. שני ההורים שלי נפטרו מאוד מוקדם, וזה קשור לדעתי לחוויה של ההגירה, מין התאמצות כזאת שאף פעם לא נפסקת, מאמץ שנבע בחלקו מתוך רצון שלהם, ובחלקו מדברים שקרו להם. הספר נכתב מתחושת חסרונם בחיי".

כבר בתחילת הרומן מגיעה האם סופי לבית החולים, שם מתגלה אצלה סרטן אגרסיבי, והיא מתה כעבור שבוע, לתדהמת כולם. דבר דומה קרה לאמה של רודשבסקי, שהלכה לעולמה ב־2008, וכמה שנים לאחר מכן נפטר גם אביה.

את מוצאת קשר בין ההגירה למותם המוקדם?

"האינטנסיביות של החיים, של לעבור שוב ושוב בין בתים, המאמץ להיות חלק ממקום חדש, זה לא בהכרח הורג אנשים אבל להם זה היה אינטנסיבי מאוד, והם חיו את הנתח שלהם בזמן קצר. הם נפטרו בני שבעים פלוס, לא זמן למות".

חלק לא מבוטל מהרומן מוקדש להתיישבות בימית. המשפחה של רודשבסקי היתה חלק מהגרעין הרוסי שירד לרפיח כשימית היתה בשלבי בנייה, והם התגוררו במשך שנתיים במבנים הטרומיים של העיר, עד שקיבלו את הדירה החדשה. וכשסוף סוף מצאו בית, הם היו צריכים לפנות אותו עם חתימת הסכם השלום עם מצריים. זה היה שבר גדול עבורם, עקירה שנייה, במיוחד עבור אביה שהיה איש החזון הציוני. וגם עבורה, שהאוירה המשוחררת של ימית נצרבה בה כחותם. "האירוע ההתיישבותי הזה תפס מקום גדול בחיי", היא אומרת, "מגיל שמונה עד גיל 16-17. היה בהורים שלי משהו שחותך נורא בקלות. כמו עם המחלה של אמא, אוקיי, זה המצב אז אני הולכת. כשחתמו על הסכמי השלום עם מצריים הם לא רצו להישאר עד הסוף ולהילחם ולראות את הפינוי. הולכים אז הולכים. משהו מאוד פרגמטי".

היא כותבת בספר: "קחו דוגמא מהציונות הזאת, אחרת מה יכול היה לגרום לסופי ומקס להעדיף אנשים שלא הכירו על חברים שגדלו, ניגנו ושרו ואכלו ורעבו איתם? יצאו איתם למסעות בהרים? מה עוד היה יכול לשכנע אותם להעדיף דירת שיכון במדינה אחרת על פני דחיסות של חלל מחומם, מלא בחברים ובני משפחה, פטריות בחמאה, בשמנת ובשמיר?"

העלייה של ההורים שלך בשנות ה־70 ממניעים אידיאולוגיים ומתוך בחירה — זה עשה את זה יותר קל?

"יכול להיות שהם כן היו מסווגים את העלייה כצעד הישרדותי. אבל אני מניחה שכשאתה מונע מאידיאולוגיה גדולה זה עוזר. הסיטואציה בארץ אז היתה אחרת. הם התקבלו באהדה גדולה, היו להם יותר הזדמנויות, יותר מקומות עבודה, קראו להם 'וילה וולוו', צחקו עליהם, אבל המדינה העניקה להם והתנאים היו יותר קלים אז. יחסית לעליית שנות ה־90 הם גם היו פחות מבחינה מספרית, אולי עשירית מהם. אבא שלי היה מהנדס ואמא שלי מורה לפסנתר. כנראה 90 אחוז מהזוגות שהיית סוקרת אז עבדו במקצועות האלה".

בספר מזכירה רודשבסקי לא אחת את הרומן "מוסקבה פיטושקי" של ירופייב — אולי "בעקבות הזמן האבוד" הפרטי שלה. ירופייב מתאר אדם שנוסע ומבקש להתאחד עם אשתו ובנו, אבל לא מצליח להגיע ליעד. המסע הזה מתגלגל לתוך המסע המשפחתי שלה אל הארץ המובטחת. "הייתי צריכה להשלים את התמונה שחסרה לי, הרגשתי אותה וידעתי עליה משהו אבל לא היכרתי אותה. הספר של ירופייב היה התחלה של זה, נגיעה במשהו רחב שהוא לא רק ההורים שלך, הוא עולם שלם. מופרעות וקסם שאני מכירה מהבית. וטוטאליות. הטוטאליות היא חלק מהקסם הזה, ללכת עד הסוף עם דברים, לא לעצור בזמן כי אולי זה לא ראוי או לא נאה, ללכת ישר ולא לתת לדברים לעצור אותך. זה משהו שהייתי צריכה לכתוב אותו. זה היה כמו שד כזה שמעיר אותי בארבע בבוקר, קומי, צריך לכתוב, יש עבודה. ההגירה מהמרחב הסובייטי, הייתי צריכה לכתוב אותה. כל השנים, חוץ מלפרוץ בבכי כשאת רואה קערת כוסמת על השולחן, זה לא היה נושא להתעסק בו. אז פתאום רציתי לעצור רגע וכן לדבר על זה, בשבילי, ואולי ככה לדבר על זה עם אנשים אחרים".

עוד ספר שרודשבסקי מצטטת ממנו הוא "ספר הנתונים לאדריכל" של האדריכל הגרמני ארנסט נויפרט. הוא מגדיר שם את המידות הסטנדרטיות לתכנון הבית כאילו לכל צורך אנושי יש מידה. "ברור, יש קנה מידה, רק ככה אפשר להבין את העולם", היא צוחקת.

יכול להיות שדווקא המעבר בין בתים, הזמניות, הארעיות, הובילו אותך לבחור במקצוע ההפוך לחוויה הזאת — אדריכלות, שעיקרה תיכנון בתים, מבנים, כלומר יציבות וקביעות?

"אדריכלות זה מקצוע של בריאה. למדתי בבצלאל ואת התואר השני שלי בתיכנון עירוני עשיתי בהודו. בהחלט תואר אקזוטי, קשוח ומעניין".

בספר מתוארת פרשיית שחיתות של מתן היתרי בנייה לבתי מלון על חשבון שטחי ציבור. גיבורת הרומן, בדמותה של רודשבסקי, כמובן אדריכלית גם היא, צריכה לתקן את המעוות ולתכנן מבנה לשימוש הציבור. אוירה ישראלית של שחיתות. "זו פרשייה דמיונית שלא אירעה מעולם אבל היו רבות כמוה שכן קרו", היא אומרת. "יש לי תמיד מחשבה שאפשר לתקן את הדברים. בספר זה מגיע לאידיליה קצת מגוחכת עם האגם והברווזים, אבל אלה סיטואציות שאני מכירה מהמציאות שלי, שהכל אפשר לתקן ולשפר ולהפוך ליותר טוב".

וזה שהמציאות טופחת על פנינו לא שוחק את המשאלה?

"כן אבל לא להרבה זמן כי מיד יש רעיון חדש ויוזמה חדשה. יש אנשים שיש להם את הצורך לתקן, זה יותר זה מאשר שהדברים צריכים שיתקנו אותם".