על אותו שביל כמה קורקינטים - ולכל אחד חוקים משלו

בשבועות האחרונים נשמעות קריאות להוצאת כל הקורקינטים החשמליים מישראל. בכל פעם שמגיעה אליי ידיעה על תאונה בה מעורבים קורקינט או אופניים אני עושה אותו הדבר - חוקר באיזה קורקינט מדובר, מהן נסיבות המקרה ואיך נוכל כחברה וכתעשייה ללמוד מכך. בטיחות הרוכבים ומשתמשי הדרך היא בראש מעיינננו כאשר עוסקים בפתרונות תחבורתיים. העבודה שלנו בתוך הבית ומול הרגולטור היא לוודא שרמת הבטיחות במרחב הציבורי נשמרת ברמה הגבוהה ביותר.

ליים מפעילה חברת ביטוח עבור כל רוכב ורוכב ומתעקשת לבדוק באמצעות פנייה למשטרה ולבתי החולים כל אירוע חריג המעורב בו קורקינט. אנו מהווים היום את הגוף היחיד שאוסף נתונים על אופי התאונות של קורקינטים ברחבי הארץ, לאורך השנים ביקשנו מהמשטרה ובתי החולים לבדוק בתחקיר האירועים באיזה קורקינט מדובר - פרטי או שיתופי - על מנת שנוכל לגבש מסקנות.

מהממצאים של ליים, המהווה 50% משוק הקורקינטים השיתופיים, מרביתם המוחלט של הקורקינטים המעורבים בתאונות הקשות אינם קורקינטים שיתופיים אלא קורקינטים של אדם פרטי, וככאלה, המהירות אינה מפוקחת. לפי חוק, מהירותו המירבית של קורקינט חשמלי לא תעלה על 25 קמ"ש, אך במקרים רבים בעלי הקורקינטים הפרטיים פורצים את מערכות הכלי על מנת לבטל את מגבלת המהירות התקנית, וכן אותם הקורקינטים לא ניתנים לזיהוי במרחב הציבורי משום שאין להם מספר רישוי ואף יכולים לנוע בכל מקום במרחב הציבורי

הפרסומים הכואבים על תאונות חידדו אצלי שאלה לגבי המרחב הציבורי המשותף לכולנו - איך היו נראים כבישי ישראל אילו רק חלק מהמכוניות היו נתונות לפיקוח ואכיפה מחמירה וחלק כלל לא? מעבר לכך, מה היה קורה אילו במסגרת היעדר הפיקוח היו ילדים נוהגים בחלק מהמכוניות? הכביש היה הופך לג'ונגל סוער ומסוכן, ובהיעדר תחבורה ציבורית תקינה, רובנו כנראה היינו מעדיפים להסתגר בבתים.

נשמע כמו אבסורד? זהו תיאור מדויק של תחום המיקרו-מוביליטי בישראל. הרוב המוחלט (מעל 90%) של הקורקינטים והאופניים החשמליים הנעים בערי ישראל הם כלים פרטיים, העולים על הכביש מדי יום ללא פיקוח ואכיפה, ללא תחזוקה שוטפת, ללא מספרי רישוי, ללא הגבלת גיל המשתמשים כקבוע בחוק, ללא אמצעים טכנולוגיים למניעת רכיבה באיזורים אסורים וללא פיקוח על הגבלת מהירות הנסיעה שבהליך פשוט של פריצת המכשיר יכולה להגיע למעלה מ-80 קמ"ש.

מנגד, הקורקינטים השיתופיים של חברות המיקרו-מוביליטי (Lime, Bird, Wind, Dott) מוגבלים במהירות הרכיבה ל-25 קמ"ש לפי החוק, ואינם יכולים כלל לנוע (באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וגידור גיאוגרפי) באיזורים המוגדרים להולכי רגל בלבד, כגון כיכר הבימה או נמל תל אביב. מעבר לכך, הקורקינטים השיתופיים מצויידים בקסדות ולוחיות זיהוי, והם נבדקים באופן שוטף בבדיקות בטיחות וכוללים מאפיינים שונים לביצוע רכיבה בטוחה ככל הניתן - כמו למשל, אמצעים מתקדמים לאימות גיל המשתמש.

המצב שנוצר הוא כי על אותו כביש או שביל נוסעים זה לצד זה כלים שנראים אולי דומים אך הם שונים מאד בתכלית: על חלקם חלים כללי פיקוח ואכיפה מחמירים ועל חלקם כלל לא. העדר פיקוח ואכיפה משמעו דה פקטו מתן פטור לכלים הפרטיים מהוראות החוק שנועדו להגן על הרוכבים ועל הולכי הרגל. לצערי כאשר מוזכרת המילה קורקינט בהקשר שלילי כזה או אחר התודעה מופנית לכלים השיתופיים כחברות עם נוכחות ונראות שקל להצביע עליהן בעוד שאלו כאמור מתנהגות ומתנהלות באופן שונה לחלוטין ותחת פיקוח נוקשה.

לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2022 נפגעו בתאונות שבהן היו מעורבים קורקינטים ואופניים חשמליים כ-2,600 בני אדם, ואושפזו כ-1,000 בני אדם פצועים בתאונות שלא דווחו למשטרה. עם זאת, מהנתונים שבידי חברות התחבורה הזעירה השיתופית, רק באחת מכ-100,000 רכיבות מדווחת תאונה כלשהי, ולא דווח על הרוגים מאף תאונה שבה היה מעורב כלי שיתופי. מכאן ניתן רק להסיק כי כלים אלו בטוחים יותר לשימוש מאלו הפרטיים, המעורבים במרבית התאונות המדווחות.

אין צורך להכביר במילים על הכאוס התחבורתי בישראל ועל הזמן שתושבי המדינה מבזבזים בהגעה ובחזרה אל וממקום עבודה. ליים העולמית דיווחה בסוף 2022 על 400 מיליון רכיבות בכלים שלה וההערכה היא שהחליפה 85 מיליון נסיעות ברכבים פרטיים. בליים ישראל בלבד נרשמו מעל 20 מיליון רכיבות מאז שנכנסה לישראל. כלומר, אם אלה הנתונים של ליים בלבד, מדובר בשירות חיוני מאוד לציבור הישראלי, כזה שמאפשר לאנשים להגיע ממקום למקום ללא פקקים, ולפתור את אחת הבעיות שהתחבורה הציבורית כיום אינה מצליחה לפתור – הקילומטר האחרון: היכולת לרדת ברכבת השלום בתל אביב ולהגיע לעבודה ברחוב הארבעה או ברוטשילד תוך דקות ספורות בלבד.

בעוד חברות המיקרו-מוביליטי השיתופי חוות קושי לענות על הביקוש הגדול של ציבור הרוכבים לקורקינטים, הקריאה להוציא את כל הכלים מהמרחב הציבורי אינה הולמת את המציאות והצורך בשטח. בליים לדוגמא, לכל רוכב, מהרגע שעולה על הכלי יש ביטוח ייחודי. בנוסף, פיתחנו בשנה שעברה בדיקת אלכוהול לרוכבים בימים שידועים כימים מועדים לבילויים, מסיבות ואירועים מיוחדים בערים.

כיצד נגרום לכלים שמספקים עבור מאות אלפי תושבים בישראל פתרון יומיומי להוות גם פתרון שמקובל על הולכי הרגל ועל הרכב הפרטי? השאלה מופנית למי שאחראי לאכוף את החוקים גם על רוכבי הכלים הפרטיים ולא לאפשר לאף אחד מהם לעבור על החוק. אנו שמחים כי בימים האחרונים הועלתה הצעת חוק נוספת בנוגע לכלים חשמליים בה מוצע לחייב התקנת לוחיות רישוי לזיהוי הרוכבים. אך הקריאות הפופוליסטיות של אנשי ציבור להוציא את הכלים מהמרחב הציבורי עלולות להביא ליציאת החברות של הכלים השיתופיים מישראל ואז כל אותם מאות אלפי רוכבים, ירכשו לעצמם כלים שלא חל עליהם אף חוק ויכולים להגיע עד 70 קמ"ש והתוצאה ידועה מראש שכן אין תחליף כיום לכלים אלו.

איתי ראב"ד הוא מנכ"ל ליים ישראל