להמשיך להיאבק למען הדמוקרטיה הישראלית

הקואליציה של בנימין נתניהו, הנוראה, המסוכנת והקיצונית ביותר בתולדות המדינה, הצביעה אתמול בעד החרבת הדמוקרטיה.

ההצבעה היתה רק שלב ראשון במהלך אסטרטגי עצום ומבהיל, שאיש לא העז לחזות כמותו. מהלך אכזרי ביצירתיות הצינית שלו ובנחישות הבלתי מתפשרת של מוביליו, בדרך להשתלטות על מוסדות השלטון וריסוק המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל. במקומו יבוא משטר תיאוקרטי, משיחי, לאומני קיצוני, מיזוגיני והומופובי, שאולי יהיה עטוף בקליפה חסרת משמעות של "דמוקרטיה", אבל כל־כולו רמיסה של חירויות וזכויות אזרח ומינהל תקין וערכים ליברליים.

שער כלכליסט, הבוקר

אסור לטעות, זו לא היתה הצבעה אידיאולוגית. הכותרת אומנם היתה "עילת הסבירות", אבל זו המצאה שנולדה יש מאין לצרכים פוליטיים, כשלפני ארבעה חודשים כשל הניסיון הישיר להשתלט על בית המשפט העליון. איש לא הוטרד קודם מקיומה של עילת הסבירות, וההצבעה עליה היתה הצבעה לעומתית, מתריסה, תקיעת אצבע בעין כדי להראות מי השולט. אצל מי הכוח כעת, ואת מי לא סופרים עוד.

לא מעט מחברי הכנסת שהרימו את היד בעד עשו זאת מתוך פחד ממה שיקרה להם אם יהססו. פחד ממכונת השנאה הרעילה שתופנה כלפיהם וחשש לעתידם הפוליטי המיידי. הם לא מוטרדים מעילת הסבירות, הם פוחדים על עצמם – ומועלים בתפקידם כנבחרי ציבור.

משמעות ההצבעה אתמול היא הפרה דרמטית של החוזה בין המדינה לאזרחיה. עד אתמול הנחת היסוד היתה שאנחנו, האזרחים, נמלא את חובותינו, נשמור חוק, נצא לעבוד, נשלם מסים, נשרת בצבא ונשלח גם את ילדינו לעשות זאת - ובתמורה המדינה תפעל כדי להיטיב עמנו, לשפר את רמת חיינו, לשמור על ביטחוננו, להבטיח את החופש שלנו ואת עתיד ילדינו. אבל בהצבעה אתמול הקואליציה העדיפה פוליטיקה קטנה של כוח על פני טובת האזרחים. תאוות הרמיסה גברה על הצורך בהסכמה.

זו סכנה גדולה, הרבה מעבר לגורלן של פסיקות בג"ץ תחת החוק החדש. מרגע שהחוזה הופר והסטטוס קוו נשבר, הכל מותר - לשני הצדדים. קיצוני הקואליציה ימהרו לרכוב על ההצלחה ולהעמיק את הקרע. לכבוש עוד שטח כדי לא להשאיר דרך חזרה לשפיות. לא בכדי הם מצהירים על הצעדים המתוכננים הבאים: הדחת היועצת המשפטית, ריסוק הייעוץ המשפטי, השתלטות על הוועדה לבחירת שופטים וכיבוש שירות המדינה.

האזרחים מצדם ימשיכו להיאבק, וכפועל יוצא ילכו ויפנו גב לעוד ועוד מוסכמות שהיו עד לא מכבר בגדר טאבו מוחלט. לא במקרה בחצי השנה האחרונה, לראשונה, הפסקת התנדבות למילואים הפכה לגיטימית גם בזרם המרכזי, הפטריוטי, הכל־ישראלי. לא במקרה, לראשונה, הוצאת כספים מהארץ הפכה לגיטימית, גלויה, כמעט מתבקשת. לא במקרה, לראשונה, פטריוטיות ישראלית כבר אינה קדושה, ומתכופפת בפני הצורך של האינדיבידואל להגן על עצמו. האזרחים הבינו שהמדינה אינה מחויבת כלפיהם, ומשכך הם אינם מחויבים עוד כלפיה, בוודאי לא במידה שבה היו מחויבים קודם.

זה מסוכן, כי לא בטוח שזה בר־תיקון. הרף הונמך, וכולם מבינים עכשיו כמה נמוך אפשר עוד לרדת. האופציות הגרועות ממש הוכנסו לתוך השאלון האמריקאי של חיינו. יהיו מי שיסמנו אותן כתשובה הנכונה.

אבל אחרי כל זה, חשוב לזכור שהמאבק עוד רחוק מהכרעה. הקרב יימשך, משום שרוב גדול בציבור מבין שהוא אינו יכול לאפשר לשלטון להמשיך לדרדר את מצבו בשמה של אידיאולוגיה קיצונית. רוב גדול בציבור למד כמה כוח יש בידי אזרחים מרגע שהם מוכנים לצאת ולהילחם על עקרונותיהם. גם הממשלה הבינה, חרף ניצחונה הטכני אתמול, שצעידה נוספת בנתיב הזה רק תלך ותהיה קשה יותר ותגבה מחירים כלכליים, מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים גבוהים בהרבה. לא בטוח שהיא תמהר לדהור קדימה.

הבעיות וחילוקי הדעות העמוקים בחברה הישראלית נחשפו בחצי השנה האחרונה, וטוב שכך. כשהאבק ישקע, הם עדיין יהיו מונחים על פני השטח, גלויים, חשופים וכואבים. סוף סוף הם ידרשו ליבון וטיפול והגעה להסכמה על דרך שתבטיח את המשך הקיום של מדינת ישראל. נידרש לשרטט גבול מוסכם בין דת לחילוניות, בין שמרנות לליברליות, בין לאומיות מקפחת לשוויון זכויות לכלל האזרחים.

זה לא יקרה בלי המשך המחויבות של האזרחים האמיצים, שיצאו לרחובות בחצי השנה האחרונה ונלחמו בגופם ובנפשם על המדינה שהם אוהבים. זה לא יקרה בלי הארגונים האזרחיים, שומרי הסף הנחושים, לוחמי המילואים, ההייטקיסטים המסורים והגופים העסקיים שגילו עמוד שדרה ולא חששו לעמוד זקוף, גם במחיר הפגיעה בהם. המאבק חייב להימשך, והוא יצליח. בלעדיו, ישראל לא תהפוך לפולין או להונגריה, היא בדרך להיות איראן.