היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה וראש הממשלה בנימין נתניהו | צילומים: יואב דודקביץ , ענבל מרמרי
פרשנות
ההפיכה המשטרית דוהרת, ההריסות כבר בולטות בשטח
ההפיכה המשטרית בישראל לא תתרחש רק אחרי שהחקיקה המתוכננת תעבור - היא כבר כאן. אישור החוקים יהיה רק "הרגל המסיימת". בינתיים, הארס וההרס כותשים את מוסדות המשפט הישראלי ומערערים את הציות לבג"ץ ואת המעמד של היועצת המשפטית
בסוף השבוע שעבר גם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה אמרה את דברה על הרפורמה המשפטית שבפתח. אחרי ההייטקיסטים, הכלכלנים, נגיד בנק ישראל, הבנקאים, הטייסים, אנתוני בלינקן, עמנואל מקרון, ג'יי פי מורגן, ברקליס וכלות וחתני פרס ביטחון ישראל. וזו רשימה חלקית. כולם טועים? כולם שמאלנים? כולם שוגים בחזיונות שווא של הפיכת ישראל לדיקטטורה?
על ראש הממשלה בנימין נתניהו לעזוב לרגע את היועצת המשוקצת לטעמו ולהסתכל על הרשימה הזו. כאשר היה עצמאי ואחראי, והיו ימים כאלה, הוא היה מעדיף אותה אלף מונים על פני שותפיו הנוכחיים: השטנה של שר המשפטים יריב לוין, הקיצוניות של ראש ועדת חוקת שמחה רוטמן, האידיאולוגיה של קהלת, הגזענות ההלכתית־משיחית של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. הבעיה היא שנתניהו לא שבוי רק בידיהם, אלא גם בכבלי משפטו הפלילי. ובעיקר בתאוות הנקם שבוערת בו על המדינה שהעזה להגיש נגדו כתב אישום.
1. הרפורמה: "מסך ערפל"
את השפעת הנקם הזה מבקשת היועצת המשפטית לנטרל באמצעות מכתב ניגוד העניינים ששלחה לנתניהו, בסמוך למכתב ששלחה ללוין על עמדתה כלפי הרפורמה. עוצמת ניגוד העניינים במכתב הראשון מתחרה רק בעוצמת הנזק שבמכתב השני, בו היא מצביעה על המהות - לא רק על הפגיעה האנושה בדמוקרטיה, אלא גם על היעדר היגיון פנימי והקוהרנטיות בהסדרים המוצעים. יחד עם נזקי המהות מצביעה היועצת על כשל נוסף והוא "מסך הערפל" שמסתיר את התמונה המלאה שמאחורי השינויים המשטריים המתגבשים. זאת, בגלל שהרפורמה הנוכחית היא רק שלב א' ואין לדעת מה המהלומות שיונחתו בהמשך.
אלא שדי בתוכנית הנוכחית שכבר הונחה כדי לקומם את כל העולם שמחוץ ליקום הביביסטי־כהניסטי־חרד"לי. שלב א' כבר הוכרז, ובצדק, כ"הפיכה משטרית". אם הרפורמה תעבור במלואה ישראל תהפוך לדיקטטורה, למדינה שבה יש רק רשות מבצעת ויוכחד מנגנון הביקורת היחיד על כוחה: עצמאות הרשות השופטת.
ועכשיו נדייק: לידיעת מי שחושב שההפיכה המשטרית תתרחש רק אחרי שהחקיקה הזו תעבור - היא כבר כאן. החקיקה היא רק "הרגל המסיימת" בשפת הכדורגל. ההפיכה דוהרת על הפסים והרכבת הזו כבר חלפה בשתי תחנות משמעותיות.
2. ההפיכה: כבר כאן
את השלב הראשון ניתן לתארך ל־24 למאי 2020, נאום נתניהו ביום פתיחת משפטו מעל פודיום ראש הממשלה אותו גרר לבית המשפט המחוזי יחד עם קבוצה משריו וח"כיו. בין היתר אמר שם: "גורמים במשטרה ובפרקליטות חברו יחד לעיתוני השמאל כדי לתפור לי תיקים הזויים. המטרה היא להפיל ראש ממשלה חזק מהימין". המשמעות היא הסתת הציבור להאמין שמערכת אכיפת החוק היא גם מושחתת (תופרת תיקים) וגם פוליטית (מפילה ראש ממשלה מהימין).
השלב השני מתנהל מאז הקמת הממשלה הנוכחית: מסע דה־לגיטימציה מתמשך לריסוק התוקף המשפטי המחייב של הייעוץ המשפטי לממשלה ושל פסיקות בג"ץ. בינתיים לא בחקיקה אלא ברטוריקה ארסית והרסנית. לא חשוב כרגע אם מערכת המשפט הזו היא מחסום למשילות, ליהדות, להרחבת ההתנחלויות, לסבסוד החרדים, לכהונת המורשע אריה דרעי או לחילוצו של הנאשם נתניהו. חשוב להכשיר את הלבבות לקראת אותה "רגל מסיימת" - רפורמת לוין־רוטמן, שתעיף מחיינו את המערכת שהיא גם "מושחתת ושמאלנית", וגם מחסום לערכים שבוחרי הקואליציה מצפים ממנה להגשים.
ההפיכה המשטרית שכבר מתגלגלת בשטח היא התנערות מהמשפט הישראלי שקובע את הציות לבג"ץ ואת מעמדה של היועמ"ש כפרשנית המוסמכת של החוק, שלעמדותיה תוקף מחייב. את המסורת הזו כיבדו כל ממשלות ישראל עד כה, כולל הליכוד ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו. עד תחילת משפטו.
3. ניגוד עניינים: בין נתניהו לבין עצמו
האם את הציות לבג"ץ ניתן לאכוף באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט? בדקתי את השאלה עם שני יועצים משפטיים לממשלה. האחד אמר שפקודת הביזיון חלה על כל מי שמסרב לציית לפסק דין. השני אמר שהליכי ביזיון חלים על אדם פרטי ואילו כאשר השלטון מסרב לציית - התשובה אינה בתחום המשפט. זו הפיכה שלטונית. המשותף להם היא ההבנה שאי אפשר באמת לאכוף את המשפט על שלטון סרבן. ברוח האמירה המפורסמת שלבית המשפט אין חרב ואין ארנק. וליועצת המשפטית יש אפילו פחות. מעמדה המחייב אינו קבוע בחוק אלא הונחל בפסיקת בית המשפט העליון, מתוך ההיגיון שהממשלה לא אמורה להתפזר בין מספר מוקדי ייעוץ שלעתים מתנגשים זה בזה, אלא לסור למרותה של סמכות משפטית אחת - היועץ המשפטי. זאת כדי שלא תיווצר אנרכיה וחוסר ודאות. זהו המשפט המקובל הישראלי טרום ההפיכה.
מבחנו הנוכחי הוא בהסדר ניגוד העניינים לנתניהו. בפסק הדין שהכשיר אותו כראש ממשלה נקבע שהוא יוכל לכהן כראש ממשלה בכפוף להסדר ניגוד עניינים. נתניהו לא ממש התרשם. יש להניח שיוזמות לוין זכו לברכתו. ועכשיו מניפה מולו בהרב־מיארה את איסור ניגוד העניינים. איסור ממעורבות ברפורמה ככל שהיא משיקה לענייניו האישיים. ומדובר במניפה רחבה. הימנעות ממינויים בתביעה הכללית, הימנעות ממינוי שופטים והינזרות מחוקים שיכולים להשפיע על מעמדו. האיסור מתרחב אפילו על הדיבור על כל אלה.
הבעיה הראשונה היא שהאיסור חל רק קדימה ולא לאחור. הרכבת החקיקתית כבר נוסעת בלי נתניהו, מובלת בידי לוין ורוטמן. הבעיה השנייה היא שאי אפשר לבנות חומה סינית אמיתית בין נתניהו הנאשם לבין נתניהו ראש הממשלה. חומות למניעת ניגוד עניינים נבנות בין ישויות נפרדות, לא בתוך האדם שבתוך עצמו הוא גר. עקרונית, בעולם התקין, התיאורטי, ניתן להדיר את נתניהו מכל עיסוק משפטי שנוגע בו, אבל אף אחד לא באמת מאמין שניתן לפקח ולאכוף את זה. זה אפשרי בתרבות הפוליטית שחל בה הכלל הבריטי המפורסם של IT’S NOT DONE, אבל דווקא אותו שכחו לוין, רוטמן וקהלת לייבא ארצה במסגרת ליקוטיהם מהעולם.
4. נבצרות: סיכוי נמוך
האמצעי היחיד שקיים בארגז הכלים המשפטי הוא הנבצרות. היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט קבע בעבר, בעמדה שהגיש לבג"ץ, ש"לא ניתן לשלול כי בנסיבות חריגות תקום עילת נבצרות תפקודית הנובעת מכך שראש הממשלה נאשם בפלילים". חוק היסוד לא מגדיר את הסמכות שקובעת מתי מתקיימת נבצרות. ההנחה היא שזו היועצת המשפטית, אבל כיוון שממילא יוגש בג"ץ על קביעתה, אז התחנה הסופית תהיה כרגיל בבית המשפט העליון.
עד כה נבצרות הוכרזה כ"בריאותית", במקרה של ראש הממשלה אריאל שרון. הסתבכותו בפלילים של נשיא המדינה משה קצב הרחיבה את הנבצרות גם ל"תפקודית" שאותה שלף מנדלבליט בעניין נתניהו. האם היועצת ובעקבותיה בג"ץ ישתמשו בנשק יום הדין הזה? קשה להניח. נתניהו יטען שהרפורמה המשפטית היא הדגל שעליו הוא רץ לבחירות ועליה קיבל את אמון הציבור. וכיצד ניתן יהיה להוכיח שנתניהו בכלל הפר את ניגוד העניינים. ובעיה נוספת: נתניהו נחשב בעיני רבים כגורם היחיד שיכול לרכך את רפורמת לוין־רוטמן. האם גם אז נרצה לכפות עליו את ניגוד העניינים?
5. חודק: מוכן להילחם עם נשק
שלושה עורכי דין כיכבו בכותרות של סוף השבוע. ראש הלשכה אבי חימי, אייל בסרגליק ודוד חודק. בעוד שחימי וחודק מועמדים לחקירה פלילית, דווקא המקרה החמור יותר לטעמי הוא של בסרגליק שלא חשוד בפלילים, אלא בעבירה אתית כשגזר שכר טרחה של 585 אלף שקל (שהוקטנו ל־100 אלף "בלבד") עבור ייצוגה של אלמנת יורי וולקוב המנוח. עבירה על הציווי המקראי, מהחשובים ביותר, של "יתום ואלמנה לא תעשקו". חימי חטא בהמלצה שנתן לעורכת הדין שעמה נכרך בקשר מיני. הקלטת והפצת סרטון המעשה המיני הוא מעשה גרוע בהרבה. נדמה לי שלא שמעתי גינוי מצדו של ח"כ בעז ביסמוט יוזם הצעת החוק למניעת פרסום הקלטות מהסוג הזה. האירוניה היא שאם החוק של ביסמוט היה בתוקף, חופש העיתונות של איילה חסון היה מוגבל, וחימי אולי היה ניצל מגלגולו בזפת ונוצות בכיכר העיר.
אבל הסיפור המאתגר הוא של חודק שהשתתף בפאנל בכנס המשפטי באילת (בהנחיית החתום מעלה) והשיב לשאלה מה חש לנוכח הרפורמה. "הייתי בהלם", השיב, "לא האמנתי שדבר כזה יקרה בישראל, אבל גם לא האמנתי שיהודי ירצח ראש ממשלה בישראל. אחרי שיצאתי מההלם, הרגשתי תחושת זעם אדירה". חודק הסביר את המצב בפשטות: "אני לא אעזוב את הארץ ואני לא אחיה בדיקטטורה". אל מול שתי אמירות אלה ניצבות שתי תגובות אפשריות: לכופף את הראש או להיאבק. חודק הציג את גרסת המאבק הקיצונית ביותר: "הם הולכים על זה בכל הכוח ואנו נתנגד לזה בכל הכוח ויהיה אשר יהיה. תהיה פה מלחמת אחים אם צריך. אנשים מוכנים להילחם עם נשק, אז כולם מזדעזעים — איך אתה אומר דבר כזה? אם נגיע לזה ואם יגררו אותי לשם זה מה שאני אעשה".
אי אפשר לבנות חומה סינית אמיתית בין נתניהו הנאשם לבין נתניהו ראש הממשלה. חומות למניעת ניגוד עניינים נבנות בין ישויות נפרדות, לא בתוך האדם שבתוך עצמו הוא גר
האם יש כאן הסתה לאלימות או שדברי חודק חוסים תחת חופש הביטוי? המבחן הוא פוטנציאל האלימות שעלולה לפרוץ כתוצאה מהדברים. התשובה מונחת לפתחן של המשטרה והפרקליטות. ולעניין זה שלוש הערות. הראשונה, בעשורים האחרונים יהודי שהפעיל נשק רצחני נגד יהודי זה היה מימין לשמאל: רצח יצחק רבין ואמיל גרינצווייג. השנייה, מי שמסתובבות עם שמירה אישית צמודה הן הפרקליטה ליאת בן ארי והיועצת בהרב־מיארה. שתיהן מאויימות בשל הסתה שככל הידוע לא נחקרה, לפחות לא המסיתים הבכירים - ראש הממשלה ומקורביו. השלישית, כאילו אומר חודק — אתם התחלתם לא אני. להפיכה המשטרית, לפגיעה בטובת כלל החברה והציבור — בכלכלה, בחירויות - אין מנדט, לא ציבורי, לא מוסרי ולא משפטי.
6. מלצר: לא יקום ולא יהיה
מכנס אילת נשרו הנואמים הבכירים, המפכ"ל קובי שבתאי והיועצת בהרב־מיארה. לא לגמרי ברור אם בגלל סיפור חימי (שנעדר גם הוא) או שמשימות דחופות יותר נערמו על שולחנם. אבל כל ואקום טיבעו להתמלא. את הכותרות סיפק חודק, ואת נאום הפתיחה החילופי המשנה בדימוס לנשיאת העליון חנן מלצר שהתייחס לשידור הציבורי ולסכנה המרחפת על התאגיד.
מלצר ישב בזמנו בהרכב בג"ץ שדן בעתירה נגד תוכנית נתניהו לקרוע את חטיבת החדשות מהתאגיד. אלא שנטע ברזילי קטעה את ההליך. זכייתה באירוויזיון הקנתה לישראל את הזכות לארח אותו, והזכות היתה נשללת בידי איגוד השידור האירופאי אילו חוקק החוק לקריעת התאגיד. "החוק בוטל, אבל היו שאמרו נחזיר אותו אחרי האירוויזיון, מה שבעצם קורה היום", אמר מלצר, "ואז החלטנו להוציא פסק דין מקיף שאסור לעשות את הדבר הזה, וקבענו כללים לגבי השידור הציבורי. במושגים של היום חידוש החוק הזה וביטול השידור הציבורי — יש לגבי זה השתק שיפוטי שמחייב את הרשויות הרלוונטיות".
מלצר, שהוא גם נשיא מועצת העיתונות סיים את דבריו במשפט הבא: "וכמו שאמר מישהו במועצת העיתונות, לגבי השידור הציבורי וביטולו - לא יקום ולא יהיה, ואתם תראו שלא יקום ולא יהיה".
והנה התחזית הגשימה את עצמה כשפורסם על הקפאת התוכנית לפגוע בתאגיד. "האם ידעת שלא יקום ולא יהיה או רק חזית?", שאלתי את מלצר, שסירב להשיב וגם להכחיש. החרב הורדה מהצוואר והוכנסה לנדנה. לא בגלל ששר התקשורת שלמה קרעי הכיר לפתע באיכות וחשיבות השידור הציבורי, אלא בגלל שהבוס שלו נתניהו החליט להפחית קצת את מספר החזיתות שפתחה ממשלתו מול החברה והציבור. אבל בימים טרופים אלה גם על חסדים זמניים יש לברך ולהודות.