סרט שקשה לצאת ממנו: אל תחייך, אכלת אותה

אישה מבוגרת יושבת באמצע קניון ושותה לה קפה. לפתע בחור צעיר ניגש אליה ומבקש ממנה להחזיק לרגע קט זר פרחים בעודו מסדר משהו בתיק הגב. "מי האדם בר המזל", היא תספר מאוחר יותר ששאלה בשובביות, "אדם מיוחד מאוד", הוא יענה רק כדי לעזוב במהרה כשזר הפרחים נותר בידיה. אחרי מפגש קצר זה חזר לביתו הבחור הצעיר, הריסון פואלוק, והעלה את הסרטון ה"ספונטני" לטיקטוק שיהפוך ויראלי עם 57 מיליון צפיות.

חבל שאף אחד, כרגיל, לא שאל את הגברת אם היא מעוניינת שיצלמו ויהפכו אותה לתופעת רשת מרגשת. "הוא הפריע לזמן השקט שלי", היא תסביר לעיתון מקומי במלבורן ותזדהה רק בשמה הפרטי – מארי. "צילם והעלה וידיאו ללא הסכמתי, מציג דברים לא כפי שהם ועושה מזה לא מעט כסף". הפרחים, היא תגיד, אולי נחמדים אבל לא בשבילה. "בכנות, לא רציתי לסחוב אותם איתי חזרה ברכבת", אמרה והסבירה שהיא אינה אביזר. "זו הנחה פטרונית שנשים, במיוחד נשים מבוגרות, יתרגשו מאיזה זר אקראי שנותן להן פרחים", סיכמה מארי. פואלוק, שהופתע מהביקורת, הגיב באמצעות נציגיו. "להריסון מחויבות אישית לגרום לאנשים להרגיש מחוברים ובטוחים", נמסר, עם תוספת פחות רגשית: "הסרטונים שהוא מצלם הם במרחב הציבורי, ולכן באופן טכני לא דורשים הסכמה".

לא מזדמן לנו להיחשף לעתים תכופות למה שהוא מעין "מאחורי הקלעים" של תהליך היצירה של כוכבי רשת. אחד היה יכול לחשוב בתמימות שסרטונים מסוג אלו, שניכר היטב שהם ערוכים ומתוזמנים במחשבה תחילה להפוך ויראליים, עוברים בסופם איזשהו תהליך של הסכמה. היוצר הצעיר מסיים את התעלול המתוסרט שלו וזמן קצר אחר כך הוא או מי מנציגיו ניגש לאישה ומסביר את מה שהתרחש, שהכל היה לצורך השגת קהל, פרסום וישודר על גבי פלטפורמה אינטרנטית כזו או אחרת.

הסקת מסקנות כאלו היא אפילו טבעית, לפחות עבור כל מי שהוא דור המילניאלז ומעלה, שעוד היה צופה בתוכניות "מתיחות". תוכניות אלו, כמו גם הסרטונים של פואלוק, מבוססות בסופו של דבר על פורמט זהה: סצנה שמצולמת כשחלק ממשתתפיה לא יודעים כי הם משתתפים בה, בזמן שאי־הידיעה היא המוטיב הבידורי להמונים. אך בשונה מהסרטונים הוויראליים בטיקטוק, בתוכניות המתיחות, אחרי שהבדיחה הושלמה או מיצתה את עצמה, היה צץ במאי התוכנית, ניגש לקורבן, מסביר את שקרה ומצביע בבדיחות הדעת על המצלמה שמסתתרת מרחוק. כולם היו צוחקים. מארי לא זכתה לכך. למעשה היא מספרת שראתה מישהו שצילם את הדבר מרחוק, שאלה אם אכן הדבר צולם, אך זה הכחיש הכל ועזב.

1. עיבוד עמוק

כמה פעמים קרה שהלכתם ברחוב ואדם שאינכם מכירים צילם את עצמו או חבריו. כמה פעמים התגובה הכמעט אוטומטית היא לבצע מעין תמרון נינג'ה כדי להתחמק ולא להיכנס לפריים התמונה? אנו עושים זאת לא רק כדי לא להרוס את התמונה, אלא בעיקר משום שאנחנו פשוט לא רוצים להיות בה. נכון, יש כאלו שנהנים לפלוש לפריים, במיוחד אם מדובר בשידורי חדשות, אך מרבית האנשים מתחמקים באופן אינטואיטיבי ממצלמות כשאין להם קשר אליהן, לא כי יש להם מה להסתיר או שהם נבוכים ממנה, אלא כי הם לא רוצים להיות מתועדים על ידי אחרים.

בעידן מהפכת המידע המרחב הציבורי הפך מופקר יותר מפעם, ותפיסה שלו כמקום "שאין לצפות בו לפרטיות" הפכה קיצונית במיוחד. היכולת של כל אדם להחזיק בכיסו טלפון עם מצלמה מתוחכמת, שניתן גם להסתירה בקלות, חימשה כל אחד באפשרות לממש את הרעיון כי אותם מרחבים, באופן טכני, אכן לא דורשים הסכמה לצילום אדם. השחיקה כמובן לא מתרחשת רק במובן הפרטי, אלא גם במובנים מערכתיים. חלק מהגורמים שאחראים לכך נארזים היטב בחבילה שמכונה בשיווק מלוטש "דברים חכמים": מצלמה חכמה, מקרר חכם, תאורה חכמה והכי חשוב – עיר חכמה. קל להישאב לרעיונות אלו (הרי מי היה רוצה לגור בעיר מטומטמת), אך רעיונות אלו מאפשרים את פריסתם של חיישנים, מצלמות ומערכות מידע שנוצרו בכלל בשביל מטרות צבאיות, שהופכים את המרחב הציבורי למרחב של קרב. הפריסה לא מתרחשת רק על ידי גורמי אכיפה כמו משטרה או לצורך ניהול העיר בידי העיר, אלא גם על ידי אזרחים פרטיים במה שנראה כמו גישה מופרטת לביטחון פנים.

כך, למשל, ידועה לשמצה מצלמת ה"רינג", מצלמת חור ההצצה של אמזון שמתעדת באינטנסיביות את הרחוב (המרחב הציבורי) וגם מספקת מידע לכוחות המשטרה. את המצלמה כמובן שלא כולם מתקינים, אלא רק מי שבאופן לא מודע רואה את כוחות האכיפה כמי שנמצאים בצד שלו. הנגישות למידע שנאסף בעזרת אלו כה גדולה שאמזון יצרה ממשק במיוחד למשטרה. בשבוע שעבר נחשף כי החברה מעניקה את הגישה אפילו בלי צו.

המרחב הציבורי שנשחק אינו רק הפיזי. בכל יום בלי שאנו שמים לב כל התמונות, הטקסטים והתנועה שלנו במרחב הדיגיטלי נמדדים, נקצרים ונאספים על ידי גורמים מרובים למטרות מגוונות. גם במרחב הזה, כמו במרחב הפיזי, ההנחה היום היא שאין ציפייה לפרטיות ושזו ממש פעילות מובנת מאליה – חלק מההתרחשות היומיומית הטבעית של האינטרנט. לא משנה בכלל שהנתונים שנאספים אינם רק של דפי אינטרנט, אלא מורכבים הרבה יותר, שנשלחים לעיבוד עמוק כדי שניתן יהיה לנצל אותם, להבין התנהגויות, טרנדים ולייצר רווח כספי.

אך השחיקה הזו לא מתקבלת בהבנה מוחלטת. המשתמשים והנעים במרחב מבינים רק באופן מוגבל את השימושים שבהם עושים אנשים פרטיים, תאגידים למטרות רווח וכוחות אכיפה בנתונים האישיים שלנו ובצדק. היום עוקרים נתונים פשטניים מהקשר אחד וכורכים אותם אל תוך הקשר חדש ולא צפוי. כך אישה שיושבת בקניון אולי יכולה להניח שמצלמים אותה, אך האם היא יכולה להניח שיצלמו אותה בזמן שהיא תשתתף בסרטון מתוזמן ונערך מראש? באותו אופן משתמשים באינטרנט יכולים אולי להניח שפוסט שפרסמו ייקרא על ידי אדם שלא הכירו, אך האם הם מדמיינים שהפוסט יעבור עיבוד אלגוריתמי מתוחכם כדי להפיק ממנו מסקנות? קשה להניח.

2. מרוץ חימוש

מה נותר למארי וכולנו לעשות כדי לשמר קצת מהפרטיות במרחב הציבורי והדיגיטלי, שכבר הופקר כל כך? לא הרבה. אנו חיים בעידן עם אדישות עמוקה כלפי הסכמה מפורשת. במרחב הפיזי אין דרך לחסום את כוחות השיטור או כוכבי רשת מלתעד בניצול באופן בלתי פוסק את המרחב והאנשים בו. בינתיים באינטרנט קיימים מנגנונים מסוימים, גם אם מסובכים באופן מדכדך, שמסייעים למשתמשים למנוע את גרידת הנתונים שלהם. אך אלו שמבקשים להתבונן על המרחב הציבורי פועלים כל הזמן כאילו היו במרוץ חימוש.

הדרך היחידה שמשהו ישתנה היא אם אי פעם תקום רגולציה משמעותית כדי להגביל את הזכות לתעד את המרחב רק במה שיכול להיות ציפייה סבירה תלויית הקשר, לחייב את אלו שמתעדים להסביר מה הם עושים עם התיעוד הזה, ולפתח שיטות להשיג הסכמה כדי שהפעולות הפולשניות הללו יתחילו להיות מותאמות לציפיות שלנו לגבי פרטיות וכבוד במרחב.

יושרה הקשרית (contextual integrity) - משתמשים נוטים להניח שראוי שהתכנים שהם מפרסמים יגיעו רחוק ככל שהם מסוגלים לצפות או להבין, אף שאפשר להפיצם הרבה יותר רחוק מכך