הקברניט
איך חומקים ממכ"מ בלי להיות חמקן?
חילות אוויר מצליחים להיעלם למכ"מ ולהטעות טילים גם בלי הנדסה ייחודית ומטוסים של מיליארד דולר ליחידה: ישנן חמש שיטות יצירתיות שמסייעות להימנע מגילוי, והן עובדות נהדר כבר יותר מ-60 שנה, גם פה בארץ
שלום, כאן הקברניט; כשארה"ב התחילה לשפוך כסף על מטוסים חמקנים ב-1958, עשתה זאת כדי להשיג משהו שנתפס בלתי אפשרי בלעדיהם - טיסה לעומק שטח אויב, שמרוצף כולו במכ"מים, תותחים ובהמשך גם סוללות טילים, והשמדת מטרות קריטיות בהפתעה מוחלטת. ביוני 1981 זה קרה: שמונה מטוסי קרב ישראליים טסו 1,100 ק"מ לתוך עיראק ושתלו 16 פצצות בכור האטומי אוסיראק שבקרבת בגדד.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
המטרה הושמדה, כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם, ההפתעה היתה אגדית. ותראו איזה קטע: השתמשנו במטוסי F16 ולא בחמקנים משום סוג. איך הצלחנו? כי לא צריך להיות חמקן כדי לחמוק ממכ"מ, וישנן שיטות בדוקות שעובדות יופי כבר יותר משישים שנה.
השיטה הראשונה היא גם הכי מוכרת: לטוס צמוד לקרקע. רוב המכ"מים צריכים קו ראיה כדי לקלוט מטרה מעופפת. אם שידורי המכ"מ לא יפגעו במטוסים ויוחזרו לאנטנה, האויב לא יראה אותם. ישנם מכ"מים שמסוגלים לקלוט מטרות גם מעבר לטווח ראיה, אך אלו מערכים מאוד גדולים ומסורבלים, והדיוק שלהם מאוד מוגבל.
הפלנטה שלנו - ויסלחו לי כל מטורללי הקונספירציות - כדורית, ולכן יש לקרקע עקמומיות טבעית: גם במישור הכי ישר, אחרי כמה ק"מ ישנו שיפוע וכבר אי אפשר לראות ישירות משהו שצמוד לאדמה. גם כשנמצאים בקשת הכיסוי של האנטנה, טיסה נמוכה מסבכת את המכ"מ: השידורים שלו מוחזרים מהקרקע, בצורה שמייצרת רעש קבוע שמקשה על מעקב אחיד.
לעיתים נוצרים החזרים כפולים: המכ"מ מתחיל לנטר החזרים שהגיעו למטוס אך פגעו בקרקע או עצם אחר לפני הגיעם לאנטנה - וכך עוקבים אחר מטרת רפאים, משהו שלא באמת נמצא שם.
את כל זה למדה האנושות ביותר מ-80 שנה של התמודדות עם מכ"מים מבצעיים. עוד במלחמת העולם השנייה נכנס הביטוי "טיסה מתחת למכ"מ" והבינו איך להשתמש בהפרעות הטבעיות של הקרקע, ואיך לייצר שיבושים והפרעות חדשות.
עם הזמן השתפר סינון ההפרעות במערכות הגילוי, ומכ"מים קיבלו רכיבים דיגיטליים שיודעים להבדיל בין סוגי רעש ולהתעלם מחסימות רבות. ולכן, כדי לחמוק מגילוי צריך ממש להיצמד לקרקע. כך אפשר להגיע לקרבת המטרה, לנסוק, לזהות אותה, לשחרר חימוש ולהימלט.
מערכות הגנה יודעות להגיב מאוד מהר, כך שברגע הנסיקה יקלוט אתכם כל סנסור באזור, אך ביצוע מהיר יאפשר לברוח לפני שיגיעו טילי האויב. ואכן, כל הצבאות מתאמנים בתקיפות שכאלה. למה? כי זה עובד נהדר: ככה הצליח חיל האוויר הישראלי להפתיע את העיראקים ולעצור את פרויקט הגרעין של סדאם חוסיין.
הטופוגרפיה משחקת פה תפקיד חשוב: כששדה הקרב מאוד שטוח, קל יותר לטוס נמוך ומהר למרחקים גדולים; זו השיטה שבזכותה חיל האוויר האוקראיני עוד חי ובועט כמו בדרבי, למרות שכל מזרח המדינה שלו מכוסה בנ"מ רוסי.
עוד נגזרת של טיסה נמוכה מגיעה מעולם החי"ר: פשוט להתגנב. הכוונה היא לטוס בתוך ואדיות ומאחורי רכסים בצורה שחוסמת את קו השידור של המכ"מים בגזרה.
היא זכתה לשימוש נרחב מאוד בהיסטוריה: למשל, כשרצה צי ארה"ב להשמיד את שערי ההצפה של סכר הואצ'ון במלחמת קוריאה, שלח מטוסי תקיפה מדגם סקייריידר לפגוע בהם עם טורפדות. בימים שלפני המתקפה, הופצץ הסכר ללא הועיל ברקטות אוויר והאויב היה עירני ודרוך.
אי אפשר היה לוותר על המבצע: הצפון קוריאנים פתחו את שערי הסכר והציפו כך גשרים שחיוניים להתקדמות כוחות ארה"ב ושותפותיה - אפילו הטביעו להם טנקים. ולכן, תמרנו מטוסי הצי בתוך אפיק נהר האן, בגובה אפסי, הרחק מאנטנות המכ"מ ועיני התצפיתנים. ההפתעה היתה מלאה והסכר הפסיק להתפקד בתור נשק.
לשיטה הזאת יש שני חסרונות: הראשון הוא שלא כל מטרה נמצאת בסמוך לתוואי שטח בו נוח להתגנב, ולא בכל תא שטח בכלל יש ואדיות ורכסים.
השני הוא שהאויב יודע טוב מאוד איפה יש לו ואדי, ויוכל למקם בתוכו מערכות גילוי או להציב רכב נ"מ. בואו נגיד שהסרט "מלחמת הכוכבים" היה נגמר אחרת לגמרי אם לאימפריה היה קצין נ"מ על כוכב המוות.
השיטה השנייה היא לוחמה אלקטרונית זירתית: ליצור הפרעות אלקטרוניות בעוצמה ובצפיפות כזו, שתשבש מכ"מים בכל האזור. כך יתקשה האויב לדעת היכן עוברים הכוחות, לאן לשלוח את סיורי מטוסי הקרב שלו ויהיה חשוף לגמרי.
למשל, בתחילת המערכה האווירית של מלחמת המפרץ הראשונה, אי שם ב-1991, הציפו האמריקאים את שמי עיראק בכזו מין סימפוניית ל"א שמערך הנ"מ העצום שלה לא ידע מה לתקוף והיכן.
המבצע האמריקאי כלל הרבה מטוסי שיבוש, שליחת כטב"מים שנועדו למשוך אש, חסימות תקשורת - הכל כדי להבטיח מכת פתיחה אדירה. זו שיטה מאוד יעילה כשרוצים לפתוח במלחמה, אבל פחות כשצריך לתקוף מטרה בודדת או לפתוח מסדרון להעברת מסוק חילוץ.
מה גם שצבאות מפעילים אמצעי לוחמה אלקטרונית רק כשממש אין ברירה; מאוד מסובך ויקר לפתח אותם, והפעלה תעזור לאויב להבין איך להימנע מנזקי ל"א בעתיד. לפעמים יצטרך לעשות שינויים במשדרי המכ"מ שלו, ולפעמים רק להזיז סוללות נ"מ כמה ק"מ מזרחה.
השיטה השלישית היא לוחמה אלקטרונית ממוקדת. כאן מדובר בשיבוש אך ורק בסביבת העבודה; האויב אמנם יוכל לדעת היכן אנו רוצים לתקוף, אבל יתקשה להגיב בזמן. אם אין לו פטרול של מטוסי קרב בקרבת מקום, יתקשה לעצור את הכוח.
שיבוש שכזה הוא שאיפשר לחיל האוויר הישראלי לתקוף שדות תעופה מצריים במבצע מוקד של 1967 - ולחזור עם מינימום אבדות. מערכת שיבוש שנקראה "יבלת" נישאה בידי הכוחות המפציצים, סינוורה את אנטנות האויב, ועזרה לצה"ל להשיג את אחד הניצחונות הכי גדולים בתולדותיו.
השיטה הרביעית היא דיכוי נ"מ: שימוש במערכות נשק ייעודיות שלא מאפשרות לאויב להשתמש במכ"מים שלו בחופשיות, פשוט כי הם נוטים לעבוד פחות טוב כשיש בהם חור בצורת טיל.
מדובר בחימוש כמו טילים נגד קורנים, שמתבייתים על שידורי המכ"מ וטסים דרכם לתוך האנטנה. הם נישאים בידי מטוסי קרב, ומסוגלים לפגוע במכ"מים ממרחק של עשרות ק"מ.
ישנם גם טילי שיוט וטילי קרקע-קרקע בעלי ראש נגד קורנים, שמאפשרים לפגוע גם ממרחקים גדולים יותר, ובנתיב שיותר קשה ליירט באמצעות טילים נגד טילים.
אך הנשק מחסל המכ"מים המסוכן ביותר הם כטב"מים משוטטים - כלים קטנים ואוטונומיים שיודעים להגיע לזירת העבודה של המכ"מ, לחכות שאחד יידלק ולצלול לתוכו. בעזרתם, אפשר לשתק מערכי הגנה נרחבים מבלי לסכן טייסים ומטוסים יקרים.
איך זה עובד בשטח? שופכים אש על האויב ומשמידים לו מכ"מים בגזרת העבודה. היו בטוחים שהוא לא הולך לשבת ולהרהר במר גורלו: מיד יתחילו צוותי המכ"מים לכבות את האנטנות, סוללות הטילים עשויות לדלג לעמדות אחרות ועוד. כל זה ייצור בלאגן שיפתח חלון צר דרכו אפשר להעביר מטוסי תקיפה.
השיטה החמישית היא משחקי מוחות: הונאה והטעייה. הרעיון פה הוא לא להיעלם מגילוי, האויב יוכל לראות אותנו מגיעים. אבל זו התוכנית: הוא יראה דבר אחד על מסך המכ"מ, בעוד המציאות בשטח תיתן לו מכת מחץ.
זה בעצם, לנצל את החולשה הכי גדולה של מכ"מ: מדובר בסנסור שלא יודע מה הוא רואה, ואנשים שיושבים מול המסך משלימים את החסר לפי ההיגיון שלהם. אם יוצרים עבורם שגרה הם יתרגלו אליה - ויופתעו מאוד כשינסו לשלוח כוחות יירוט.
קחו למשל את מבצע רימון 20 של 1970: היו אלה ימים טעונים במיוחד פה במזרח התיכון - כוחות בריה"מ ישבו צמוד לגבול מצרים ופתחו באש על מטוסי חיל האוויר הישראלי, שתקפו סוללות נ"מ מצריות. הוחלט להרתיע את הסובייטים במהלך עוצמתי אחד, כזה שיראה למעצמה המזרחית שלא חכם להתעסק עם צה"ל.
אז נוצרה שגרה בעבור הרוסים: שוב ושוב נשלח זוג סקייהוקים איטיים להפציץ סוללה, ואחריהם הגיע זוג מיראז'ים לצלם את המטרה לצורך הערכת נזקי התקיפה. בכל פעם, ברחו הכוחות ולא נכנסו לקרב עם המיגים הרוסיים שהוזנקו.
עד שפעם אחת התקרבו המיגים, וגילו שזוג הסקייהוקים הוא בעצם זוג פאנטומים עמוסים בטילים, וששני מטוסי הצילום הם בכלל ארבעה מיראז'ים שפשוט טסו כה צמוד שנראו כמו זוג. ובסיוע לוחמה אלקטרונית, הגיע לאזור בחשאי כוח מיראז'ים נוסף.
הרוסים והמצרים היו בטוחים שהם יודעים מה מחכה להם, וקיבלו גשם של טילים: 24 מיגים הוזנקו לקראתנו, חמישה מהם חוסלו והשאר התקשו למצוא את המטרות בזכות הטעיות קשר. המסר עבר היטב, ורוסיה הפסיקה להתערב ישירות בלחימה בין מצרים וישראל.
לשיטה הזו יש חיסרון אחד עצום: המקרים בהם ניתן להפעיל אותה נדירים מאוד. בנוסף, צריך רמה מאוד גבוהה של מודיעין והבנה מעמיקה של פסיכולוגיית האויב, שילוב מאמצים, ולפעמים לוקח זמן לבנות את השגרה בעיני היריב - זמן בו עלולים לאבד מטוסים וטייסים.
והכי חמור: אין דבר כזה אויב מטומטם, ואם במקרה יעלה על הטריק שמבשלים עבורו, יקפיד לשדר עסקים כרגיל כדי להפוך את המלכודת בזמן אמת. כך למשל, הצליחו כוחות ארצות הברית להשתמש במתקפת האי מידוויי של 1942 כדי להביס את הכוחות האיכותיים ביותר של יפן הקיסרית.
בשורה התחתונה, אפשר לחמוק ממכ"מ גם בלי להשקיע בפיתוח מטוס חמקן או בלקנות אחד, וזה קורה בכל מלחמה כבר יותר משישים שנה. ועדיין, חמקנות מספקת ערך רב: חתימת המכ"מ הקטנה של מטוסים כאלה מקשה על מעקב יעיל ושיגור חימוש. בכך, היא מאפשרת לבצע בבטחה מבצעים מאוד מסוכנים, גם נגד אויבים דרוכים ומוכנים.
כדי למקסם הישרדות, גם החמקנים הכי נוצצים טסים נמוך ונעזרים בתוואי הקרקע כשאפשר, פועלים תחת מטריית ל"א מתאימה - ואף מתכנן לא יוותר על הזדמנות להונאה והטעיית היריב. שילוב השיטות הבדוקות עם טכנולוגיית החמקנות הוא שצפוי להניב את התוצאות הכי טובות מול האמצעים הכי קטלניים. טיסה נעימה!
8 תגובות לכתיבת תגובה