מפעל נשר | צילום: דנה קופל
עמוק באדמה: התמלוגים של יצרנית המלט נשר נחשפים
נתונים שנחשפים בעקבות בקשת חופש מידע: בשנים האחרונות נשר שילמה למדינה כ־13 מיליון שקל בממוצע לשנה כתמלוגים על שימוש במשאבי טבע. מה יותר דחוף בזמן מלחמה: למצות את המיסוי או להגן על יצרנית מקומית יחידה
חברת נשר, יצרנית המלט הגדולה בישראל, שילמה לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ב־11 השנים האחרונות כ־143 מיליון שקל, כלומר כ־13 מיליון שקל בממוצע בשנה, כתמלוגים על השימוש במשאבי טבע שהיא חצבה לייצור מלט, כגון חצץ, גיר וגבס. כך עולה מנתונים שהגיעו לידי "כלכליסט" והתנועה לחופש המידע.
הנתונים נמסרו מרמ"י לבקשת אורי סולד, רפרנט בתנועה, לצורך מעקב על ההתפתחות של היקף התמלוגים שמשלמת נשר מאז הבקשה הקודמת שהוגשה על ידי התנועה על השנים 2008–2013. בבדיקה אז, משנת 2014, עלה כי נשר שילמה בסך הכל 63 מיליון שקל, כ־12.3 מיליון שקל בממוצע. כלומר שעובדתית התמורה שקיבל הציבור מהמחצבים ששייכים לו גדלה בממוצע בכ־700 אלף שקל בלבד.
על פי הדו"חות הכספיים של המתחרות של נשר שנסחרות בבורסה בתל אביב – מספנות ישראל המייבאת מלט, ושפיר המייצרת מלט על בסיס חומרים שהיא מייבאת – מחירי המלט בישראל זינקו ב־30% בין השנים 2021–2023. גם מחירי המלט שמוכרת נשר זינקו אולם התמלוגים על השימוש במשאבי הטבע של ישראל לא עלו בשיעור דומה.
מחזיקה כמחצית משוק המלט
הדו"חות של נשר אינם גלויים לציבור משום שמדובר בחברה פרטית בשליטתו של המיליארדר היהודי לן בלווטניק. לאור זאת לא ניתן להעריך אם מדובר בתמורה הוגנת לציבור עבור חלקו, כמו שניתן לנסות להעריך למשל את התמלוגים על הגז הטבעי לאחר המודל שנקבע בוועדת ששינסקי. גם ועדת ששינסקי 2, שעסקה בתמלוגי החצץ ומסקנותיה אומצו בסוף 2014, לא המליצה לשנות את מודל התמלוגים שרלבנטי לנשר. היא המליצה לבחון את הנוסחה שלא עודכנה במשך עשרות שנים. ה"בחינה" נמשכה שנים, וב־2020 הנוסחה עודכנה חלקית על ידי רמ"י.
מאחר שההכנסות של נשר אינן ידועות לציבור, וגם לא עלויות הייצור והרווחים, קשה לייצר מודל הוגן לבחינת היקף התמלוגים. זאת ועוד: מאז שנפתחה התחרות בשוק המלט, נשר נאבקת על עתידה ועל קיומה הכלכלי ולכן עולה השאלה האם במצב כזה, לא כל שכן בתקופת מלחמה שבה המדינה זקוקה ליצרן מקומי גדול ויציב של מלט כדי לא להישען על יבוא ממדינות עוינות כמו טורקיה, זה הזמן לבחון מחדש את נוסחת התמלוגים
עם זאת אין סיבה שהרגולטור ישאיר את סוגיית גובה התמלוגים קבורה באדמה. אם לא כעת, אז בוודאי שבעתיד. נשר, על אף שמאז 2020 בוטלה ההכרזה עליה כמונופול בתחום המלט, היא עדיין הגורם הגדול והדומיננטי בשוק המקומי שהיקפו 10.5 מיליון טונות מלט בשנה (כולל הרשות הפלסטינית). מתוך שוק זה, כ־4.5 מיליון טונות מלט בייצור מקומי - כמעט כולו של נשר - והשאר מיבוא. מכאן שגודלה של החברה והדומיננטיות שלה בשוק הם שיקול לבחינת התמורה ההוגנת לציבור בשעה שמחירי המלט, שעולים בעשרות אחוזים, מגולגלים בסופו של דבר על הציבור.
מאז שנפתחה התחרות בשוק המלט נשר נאבקת על עתידה ועל קיומה הכלכלי ולכן עולה השאלה האם במצב כזה, לא כל שכן בתקופת מלחמה, זה הזמן לבחון מחדש את נוסחת התמלוגים
לכך ניתן להוסיף גם שאלה ערכית־כלכלית לא פחות חשובה: מהי האחריות של המדינה כלפי נשר, חברה פרטית לחלוטין שהמדינה אינה מחזיקה בה למשל מניית זהב כמו באל על, מתוך תפיסה שהשירות שלה חיוני למדינה בימי משבר? במשך שנים רבות נשר נהנתה מרווחים וחילקה דיבידנדים גם כשהוזהרה על ידי חברות הדירוג שהמדיניות שלה אגרסיבית מדי בהינתן ששינוי הרגולציה בשוק מאותת על תחרות שתקטין את רווחיה.
כך למשל, בסקירת איגרות החוב של החברה ושל החברה האם שלה משאב בשנת 2017 כתבו בחברת הדירוג מעלות: "נכון להיום ב־2017 חולקו דיבידנדים בהיקף של 294 מיליון שקל, הכוללים דיבידנד חד פעמי בגובה 50 מיליון שקל בגין מכירת חברת בת. סכום זה גבוה משנים קודמות ואגרסיבי לדעתנו, בעיקר על רקע התחרות המתגברת וצורכי ההשקעה של החברה". מתברר שהחשש בשוק ההון כי חלוקת הדיבידנד הנדיב והאגרסיבי לא תשמור כרית מזומנים מספקת לאור התחרות הגוברת בשוק, התגלה כנכון. האם זהו לא תפקידה של המדינה כעת לבחון מחדש את נוסחת התמלוגים ולשנות את הרגולציה?
תמלוגים של 5.29 שקלים לטונה
התמלוג שמשלמת נשר מבוסס על מחירון לחומרי חציבה שקבעה מועצת מקרקעי ישראל. הוא כולל שני רכיבים: תשלום לרמ"י שהקרקע בבעלותה, ותשלום נוסף לקרן לשיקום מחצבות. נשר חוצבת חומרים בשלוש מחצבות - דושן בצפון, טמרה ונשר - אולם התמלוגים הרלבנטיים לייצור מלט הם רק בשתי המחצבות האחרונות.
על פי רמ"י, התמלוג הרלבנטי לנשר במחצבת רמלה, שבה היא כורה את החלק המכריע של החומרים הדרושים לה לייצור קלניקר (חומר הבסיס למלט), ועל כן כ־95% מהתמלוגים מגיעים ממנה, הוא עבור "מלט – חרסית אבן". התמלוג הוא 4.91 שקלים לטונה חומר, בתוספת 0.38 אגורות לקרן לשיקום מחצבות. בסך הכל 5.29 שקלים. תמלוג זה צמוד לרכיב "מלט" במדד תשומות הבנייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
נשר: "אנחנו משלמים על פי חוק"
על פי מחירון נשר ללקוחות לשנת 2023, היא מוכרת טונה מלט במחיר של 336–385 שקל לטונה, תלוי בסוג המלט. על מחירים אלה ניתנות הנחות כמות. לפי מחירים אלה, ובתחשיב של 300 שקל לטונה, על כל מיליון טונות שנמכרות מכניסה נשר כ־300 מיליון שקל בשנה. כלומר במכירה של מיליון טונות, חלקו של הציבור היה עומד על 4.3% תמלוגים מתוך ההכנסות. כך, על מכירות של 3.8 מיליון טונה, שעל פי הערכות בשוק זו הכמות הריאלית, מכניסה נשר 1.14 מיליארד שקל. אלא שהתחשיב הזה איננו רק תיאורטי, הוא גם מייצר תמונה חלקית בלבד. ללא מספרי האמת קשה לקבוע האם התמלוג כיום הוגן או לא.
"כלכליסט" העביר את הנתונים כמו בתחשיב לחברת נשר, והציע לקבל ממנה את מספרי האמת, על מנת לבדוק. נשר סירבה בטענה שהיא חברה פרטית שאינה חושפת את נתוניה.
מהחברה נמסר: "נשר משלמת תמלוגים על פי חוק ובהתאם להיקפי הייצור של החברה לאורך השנים. הטענות המובאות בכתבה אינן משקפות את מצבה של החברה, תוך התעלמות מהעובדה שחומר החציבה הנו רק חלק פעוט מעלויות הייצור והתפעול האדירות של תעשייה תהליכית כבדה כתעשיית המלט, ובעיקר מהמציאות בה מפעל נשר נותר כיום השריד האחרון לייצור מלט בישראל.
"העיסוק בנושא, כאשר למעלה מ־60% משוק המלט הישראלי מיובא ותלוי על מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים, תלוש ותמוה. כיצרנית המלט האחרונה ששרדה בישראל, נושאת נשר בתשלומים, מסים והיטלים בהיקפי ענק מדי שנה, ואלה אינם מוטלים על המלט המיובא.
"נשר עושה כל שביכולתה על מנת להבטיח עצמאות, זמינות ורציפות של משאב חשוב זה למדינת ישראל ולתושביה, ואנשיה נרתמים לטובת משימה זו גם בימים מאתגרים אלה".