אסור להמר על עתיד משק האנרגיה הישראלי

לאחרונה המשרד להגנת הסביבה מבקש לקדם את חוק האקלים. החוק מבקש להשית על המשק המקומי בכלל ותעשיית האנרגיה בפרט מגבלות דרקוניות, דבר שעשוי לפגוע ביכולתם לצמוח ולהבטיח ביטחון אנרגטי לתושבי ישראל. אין עוררין שהיעד שחוק זה מבקש לקדם חשוב: מאבק בהתחממות הגלובלית, אולם קיים חשש – שמנסחי החוק מבקשים לפעול באופן חד צדדי שלא מסתכל על התמונה המלאה.

ההגבלות החמורות שמבקשת השרה להגנת הסביבה להטיל על המשק בישראל מתעלמות מהסוגיה האם המגבלות ישימות לאור מאפייני המשק הישראלי שהינו אי אנרגטי בתחום החשמל. לישראל בשנת 2023 אין יחסי גומלין אנרגטיים עם שווקים אחרים באזור, שיוכלו לשמש כגיבוי בעת תקלות.

דוגמא לכך היא בהצעה מבקש המחוקק להפחית את פליטות גזי החממה לשנת ייחוס 2015. כביכול הצעה מבורכת, אולם שמסתכלים ימינה ושמאלה, ובוחנים את שיטת המדידה המקובלת באו"ם ובאיחוד האירופי רואים ששם שנת הייחוס היא בכלל 1990. המשמעות: ההגבלות על התעשייה בישראל תהיה חמורה עשרות מונים ממה שמקובל באירופה ותתעלם מהצעדים שננקטו עד לשנת 2015.

מעבר לכך, בניגוד למקובל באיחוד האירופאי, החוק לא מגדיר מהם מקורות האנרגיה שנחשבים דלי-פחמן. האירופאים רואים במימן, בדלקים סינטטיים ובדלקים ביולוגים מקורות אנרגיה עדיפים, מזהמים פחות. בהתאם לכך, הם מקצים משאבים אדירים ומתכננים את משק האנרגיה המקומי לפיתוחם, מה שלא קורה בישראל.

בנוסף, בהצעה החדשה הוחמרו היעדים והועמדו על 30% הפחתה. שוב, מדובר בהצהרה לא ישימה לחלוטין. בהתחשב בכך שתאריך היעד צפוי להיות כחצי עשור מיום אישור החקיקה, כבר כעת ברור שהתשתית הטכנולוגית בישראל לא מאפשרת עמידה ביעדים מבלי שהמשק יתכווץ בצורה משמעותית. כותרות העיתונים מדברים היום על אגירת חשמל, אולם שיעור ההטמעה של טכנולוגיות ותשתית של ייצור, הולכה, ואגירת אנרגיות חלופיות נמוך ולא מתוקצב דיו על ידי המדינה.

חשוב לזכור שכבר היום שוק האנרגיה נמצא בסיפו של משבר, ומה יקרה אם החוק יעבור? מגבלות נוספות יוטלו על מפעלי יצור, חברות ייסגרו ויעזבו את הארץ בעקבות אי היתכנות כלכלית. האם ההתחממות הגלובלית תיעצר בעודנו מוקפים מדינות בהן חוקי אקלים לא קיימים? האם התוכנית של המשרד להגנת הסביבה לסגירת בית הזיקוק הישראלי בחיפה תועיל למאבק הגלובלי בהתחממות כדור הארץ? שהרי סגירת בתי הזיקוק הישראליים תוביל בהכרח לייבוא דלקים ממדינות שלא שומרות על חוקי האקלים. לא חבל?

הקביעה כי המשרד להגנת הסביבה פועל מטעמים פופליסטים מתחזקת לאור כישלונו המהדהד בטיפול בפליטות גז המתאן הבעייתי ממטמנות האשפה בישראל. מומחי סוכנות האנרגיה העולמית קבעו שנקיטת תכנית חירום לטיפול במתאן היא האמצעי המשפיע ביותר שמדינות יכולות לנקוט כדי לרסן את פליטות גזי החממה. הדו"חות גם קובעים כי המצב בישראל לא טוב, כאשר כ-75% מפליטות המתאן באות מסילוק האשפה וממטמנות אשפה שבאחריות המשרד להגנת הסביבה. כך שהמשפט נאה דורש נאה מקיים לא חל על המשרד להגנת הסביבה.

חרף שמו, חוק האקלים הוא בעיקרו חוק כלכלי, תשתיתי ואנרגטי. קידום אמצעים להפחתת פליטות בקושי יסייעו בעמידה ביעדי הפחתת הפחמן. את עיקר ההתקדמות ישראל תשיג בהשקעה ארוכת שנים במו"פ, בתשתית, ובמשק האנרגיה. במובן זה אין הצדקה להעניק למשרד להגנת הסביבה מעמד בלעדי בעיצוב האסטרטגיה הלאומית בתחום הכלכלי. הדבר פוגע ביכולתם של משרדי הממשלה האחרים לממש את סמכויותיהם בתחומי האחריות המסורים בידם. ההיערכות לשינויי האקלים צפויה להיות כרוכה בהקצאת משאבים עצומה ותשפיע כמעט על כל תחומי החיים במדינה. מדובר בחוק אסטרטגי מהמעלה הראשונה והממשלה לא יכולה להתפרק מחובתה לבחון את יישומו תוך ראיה בין-משרדית - טיפול בסוגיית האקלים ואבטחת אספקת אנרגיה לכל תושב.

יוסי אריה הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה