משתגעים על מארי: "שבע ברכות" של איילת מנחמי הוא סרט מרהיב

שתי אמהות מלוות את מארי בת ה־40 אל חופתה. האחת (תיקי דיין) היא אמה הביולוגית, השנייה (רבקה בכר) היא דודתה והאשה שגידלה אותה כאילו היתה בתה. כשהמשפחה מתייצבת בהרכב מלא לתמונת החתונה של מארי ודן, הבמה שעליה עומדת המשפחה קורסת. רגע הסלפסטיק הזה, שלא מאפיין את הטון של המשך הסרט, מייצר דימוי שייצג את הסרט כולו: זו תמונה של משפחה בקריסה.

"שבע ברכות", שמתרחש מתישהו בתחילת שנות ה־90, הוא סרט ששמו לא רק מסגיר את תמצית עלילתו אלא גם את המבנה שלו. בשבעת הימים שאחרי חתונתה של מארי מתכנסת כל המשפחה, ממוצא מרוקאי, בכל ערב לסעודת מצוות שבע ברכות בבית ההורים או אחד האחים והאחיות. כל אחת משבע המערכות בסרט מתרחשת בערב אחר, בבית אחר, ובכל ערב עוד ועוד מהסודות והשקרים של בני המשפחה הולכים ונחשפים. מה שמתחיל כמו קומדיית גינונים מעט תיאטרלית, הופך מסצנה לסצנה, ממערכה למערכה, מערב לערב, לסרט שיוצר אינטימיות מפתיעה עם אנסמבל הדמויות והשחקנים שבו, כל אחד עם אופי משלו, סיפור משלו וחשבון שהוא מנסה לסגור עם בני משפחתו, הקרובים והרחוקים.

"שבע ברכות", שעולה השבוע בבתי הקולנוע, הוא הפייבוריט לסחוף ביום ראשון את פרסי אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (שעוד לא ראיתם). צפו לזכיות קלות לשחקניות הסרט ולתסריט. את הסרט כתבו השחקניות אלינור סלע וריימונד אמסלם — אחת השחקניות הטובות בארץ, שכבר זכתה בשני פרסי אופיר כשחקנית משנה על "הבית ברחוב פין" ו"אחותי היפה" — וככל הנראה תזכה ביום ראשון בשני פרסי אופיר נוספים: כשחקנית ראשית ושותפה לתסריט.

סלע ואמסלם מגלמות אחיות הקרובות זו לזו, מארי (אמסלם) ועירית (סלע), שבסצנה אחת, שכתובה למופת ומוגשת בשוט רצוף אחד, החברות הקרובה ביניהן מתגלה כאשליה, כפאסון משפחתי שנועד להסתיר שנים של תסכול, חשבונאות וקנאה. מארי נוטרת טינה לאמה על שוויתרה עליה ומסרה אותה לאחותה חשוכת הילדים. מתברר שבמרוקו היה מנהג כזה פעם: אחות מרובת ילדים מוסרת את אחת מבנותיה (אף פעם לא אחד מבניה) לאחותה שאין לה ילדים. על פניו, זה מעשה של חסד, אבל מנקודת המבט של הבת היה כאן אקט של יתמות כפולה: לעזוב אמא אחת, ואז — כשהן עלו לישראל — לעזוב אמא שנייה. אבל האחים של מארי חוו את הסיפור הזה אחרת לגמרי, מבחינתם מארי היא זו שהיה לה הכל, והיא עוד מעיזה להתלונן. זו הסיבה שמארי עזבה הכל לפריז, שם פגשה את דן, שמשפחתו האירופית הקרירה והקטנה היא ההפך הגמור מהר הגעש המתפרץ של משפחתה של מארי. החתונה המאוחרת של מארי היא נקודת המוצא שמתחילה כולה חיוכים וכוונות טובות ומסתיימת עם סכינים שלופים ולבבות מדממים.

התסריט המצוין של אלינור סלע וריימונד אמסלם עורך לנו היכרות עם הדמויות, עד לרמה כזו שבסוף הסרט אנחנו מכירים כל אחת ואחת מהן בשמה ובמצוקתה

בדרך לשם התסריט המצוין של סלע ואמסלם עורך לנו היכרות עם הדמויות עד לרמה כזו שבסוף הסרט אנחנו מכירים כל אחת ואחת מהן בשמה ובמצוקתה. שישה אחים שנעים על הספקטרום הדתי — מחילונים לשומרי מצוות, מכאלה שמנסים לאמץ את מסורת מרוקו ועד אלה שרוצים להחצין אורח חיים קוסמופוליטי.

עד לפני שבע שנים אפשר היה לדמיין את סלע ואמסלם מנסות לגייס את רונית ושלומי אלקבץ לביים את הסרט הזה, שנדמה שהעולם הקולנועי של "שבעה", צפוף הדמויות ומועט הלוקיישנים, היווה לו השראה. אבל הן פנו דווקא ליוצרת איילת מנחמי, שגם ערכה, והיא הבליעה את עצמה לתוך התסריט ואיפשרה לשחקנים ולשחקניות להיות הכוח הדומיננטי בו. הבימוי והעריכה של מנחמי מצליחים להפוך את הצופים לחלק בלתי נפרד מהמשפחה הזאת, כאילו אנחנו יושבים איתם ולצידם סביב השולחן. השחקניות, כל השחקניות, נלחמות ביניהן בגבורה מי גונבת את ההצגה ממי. אמסלם ותיקי דיין הן מנועי הטורבו שמבעירים את הסרט, אבל שימו לב דווקא לרבקה בכר בתור הדודה, האמא החלופית, ולסלע, שהולכת וצומחת כדמות מובילה לצד אמסלם. הפקת הסרט החליטה שלא להציג את שתיהן כמועמדות לפרס אופיר. אולי זה נכון מבחינה אסטרטגית, לרכז את ההצבעות לשתי הדמויות הבולטות, אבל זה עושה עוול לשחקניות ולסרט, שבקלות היה יכול להגיע גם ל־15 מועמדויות לפרס אופיר (גם לעידית טפרסון, בתור אמו הקוקטית של החתן, הגיעה מועמדות).

איילת מנחמי ראויה לפסקה משלה כי היא עושה סרטים לעיתים כל כך נדירות (ובכן, אני מעריץ ותיק). "עורבים" שלה, מ־1986, הוא אחד הסרטים הישראלים הקצרים האהובים עליי בכל הזמנים, ומאז היא ביימה בסך הכל שלושה סרטים עלילתיים, שני סרטי תעודה וסדרת טלוויזיה. והמון פרסומות. היוצרת הכי טובה בארץ שלא מוכנה ליצור. חזרו וצפו ב"שרונה מותק" ו"גט", שתי האפיזודות שלה מתוך "סיפורי תל אביב" (1992), ב"נודל" (2007) ובסדרה "נופלות על הרגליים" (2017) — כולם עוסקים בנשים שמה שמאפיין אותן הוא העובדה שהן הולכות ממש מהר, אפילו רצות. כל הזמן בורחות ממשהו או אולי רודפות אחריו. אמנם אתרי ההתרחשות הסגורים של "שבע ברכות" מונעות מגיבורות הסרט לרוץ, אבל הסרט — ממש כמו כל יצירותיה האחרות — עוסק באשה במנוסה: ממשפחתה ומגורלה, ועם רצון להכתיב לעצמה סיפור אחר, שונה מזה שהמשפחה שלה יצרה לה.

את הסרט פותח וסוגר בן משפחה אילם, שהוא מעין קריין של הסרט, המציג את הסיפור ואת המסורת בשפת הסימנים. יש משמעות עמוקה למסורת המוצגת בסרט, אבל בני המשפחה מתעלמים ממנה כי היא נמסרת להם, ולנו, באופן מוצפן. בסופו של הסרט הדמות הצבעונית הזאת של הדוד האילם, שמגיח לשתיים וחצי סצנות, היא המוטיב העיקרי בו — במשפחות מרובות נפשות, דרמות וחשבונות, אולי עדיף לשתוק.