רונה קינן: "אולי העיר השתנתה, ואולי זו רק אני"

באלבום הסולו החדש של רונן קינן "עיר בלי געגוע" היא משוטטת בזיכרונות וברחובות העיר תל אביב שבה נולדה וגדלה. "האלבום נולד בסגר הראשון של הקורונה", מספרת קינן. "כתבתי אז את 'עיר בלי געגוע' שהפך לשיר הנושא ומשם זה הפך לאלבום על תל אביב. הרחובות והתחנות הן חלק משמעותי מהרצון שלי לדבר על התקופה הזו בחיים שלי ודרך זה לגעת בחיים של אנשים. העיר הייתה תשתית טובה לספר את הסיפור". ב־3 ביוני יושק האלבום במופע חגיגי באמפי שוני שבו יתארחו אלון עדר וגידי גוב. לפני כן יצאנו יחד למסע בין השירים ותחנות חייה מגן מאיר, הדירה ברחוב גאולה, בוגרשוב ועוד.

1 "גן מאיר הוא מרכז החיים"

קינן נולדה לפני 43 בתל אביב, בתם של הסופר והאמן עמוס קינן והסופרת וחוקרת הקולנוע נורית גרץ. כיום היא מתגוררת עם בת זוגה שירי ובנן מתי בדירה שבה גדלה, בסמוך לגן מאיר. שם אנחנו נפגשות ליד פסל הברונזה של אביה "גמל ודקל" שייחנך ב־18 ביוני על ידי עיריית תל אביב. בשיר "אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו" עורכת קינן סיור מדומיין עם בנה בשכונה ובגן."גן מאיר היה מרכז החיים שלי כילדה ועכשיו גם כאמא. כילדה היינו אוספים ראשנים מהבריכה, היום יש פה מדי פעם עופות מים שמגיעים ונעלמים באופן מסתורי. כנערה מתבגרת ביליתי כאן המון. יש פה מסתורין, גומחות ואזורים סודיים ואפלים, אז זו הייתה קרקע להתנסות בכל הדברים שמתנסים בהם בגיל המסוכן הזה. השיפוץ הפך את המקום לעוד גן תל־אביבי סחי, אבל איכשהו הכוחות האפלים הרדיקליים עדיין חזקים פה, אז אפשר לראות ילדים פאנקיסטים בלילה או זוגות מתמזמזים ויש גם המרכז הגאה, בכל זאת יש פה דינמיות מעניינת”.

עטיפת האלבום "עיר בלי געגוע" | צילום עטיפה: דוד אלדן/לע״מ

2 "בוגרשוב הוא רק מסדרון לים"

פסיעה מגן מאיר ועוד באותו שיר מוזכר רחוב בוגרשוב. "מצד אחד הוא מאוד השתנה ומצד שני נשאר אותו דבר. בתחילתו הסנטר. שביליתי בו שעות והוא לא דומה לשום מקום. בעיניי בוגרשוב הוא רחוב קצת טרגי, רחוב בלי זהות שבכל פעם מנסה לעשות מתיחת פנים ולהשתנות ולא מצליח להיחלץ מבוגרשוביותו, מהבינוניות שלו. כשהייתי ילדה היו בו שני מקומות יוצאי דופן: בית קפה אגדי של דוד וליאון בפינת פינסקר, שאבא שלי ישב בו שנים וכל בוקר לפני בית ספר עברתי לקחת עוגת שמרים שהייתה הכי טעימה שאכלתי בחיים; והיה הקיוסק של מרדכי שקראנו לו הדוד הטוב. בכל יום אחרי בית הספר הייתי יושבת איתו, מאוד אהבתי אותו. האולפן שלי נמצא ברחוב טבריה שיוצא מבוגרשוב ומצאתי את עצמי הולכת את הרחוב הזה הלוך וחזור כמה פעמים ביום וזה דכדך אותי עד שהבנתי שזה רחוב שהדבר הכי חשוב בו זה שהוא מוביל לים. עכשיו, למשל, הוא כמו מובלעת צרפתית: יש מכולת, מאפייה, בית קפה, הכל צרפתי אבל לא מרגישים בפריז". בתקופה שעבדה על האלבום, מספרת קינן, "הרגשתי שהעיר שהכרתי איננה. הכל נהיה גנרי, כל הגנים, הקניונים, המתחמים נראים אותו דבר. אני לא רוצה להיות בעמדה נרגנת שאומרת 'פעם היה כאן ככה', אבל מקומות שאהבתי נסגרו בקורונה והכל הרגיש שהולך ונהיה יקר יותר, סחי יותר, אווירה קפיטליסטית משמימה, קורקינטים בלתי נסבלים. בשלב מסוים תהיתי אולי העיר השתנתה, או שאולי זו רק אני שהשתניתי? אולי אין לי מה לתרום לה יותר".

3. "בגאולה מצאתי עצמאות"

"הדירה השכורה הראשונה שלי היתה באלנבי פינת גאולה. אני ושני חברים מהכיתה סיימנו תיכון והחלטנו שנורא דחוף לעזוב את בית ההורים. שכרנו דירה בבניין ישן מוזנח עם תקרות גבוהות ורצפה מצוירת, נורא רומנטי אבל חורבה מוחלטת. זו היתה עצמאות מאוד חלקית, כי כשרציתי להרגיש בבית הייתי קופצת להורים לאכול. הדירה היתה כאוס מוחלט: בגדים על הרצפה, מגברים, גיטרות, כלים בכיור, אנשים נכנסים ויוצאים בלי הפסקה. השיר "הדירה בגאולה" מדבר דרך הדירה על החוויה של התרחקות מחברים, מאנשים שבמשך שנים יש לך תפיסה שהם אנשים משמעותיים בחיים שלך בגלל שאתם חולקים היסטוריה וזיכרונות משותפים, והשנים הולכות ומרחיקות ביניכם ובסוף זה נגמר בפגישה שמנסים להתניע בה שיחה שלא זורמת ומדברים קצת על הילדים וקובעים להיפגש בקרוב ולא נפגשים.

"אני שואלת כמה אפשר להתגעגע, באיזה שלב צריך להפסיק לספר דבר שאבד מאחורי דלת שממילא נעולה".

4 "אולם אירועים יכול להיות מקום רעיל"

בשיר "טקס חלוקת פרסים דמיוני" מתואר אולם אירועים שהוא מקום דמיוני. "זה שיר שניסיתי בו למתוח את הגבולות של עצמי ופניתי למוזיקאי עומר שונברגר שהפיק אותו איתי. רציתי לכתוב על תחרות אבל לא ידעתי איך לכתוב את זה בלי שזה יהיה מפורש ומתבכיין, אלא להתבונן על המקום שבו תחרות הופכת מדבר בריא ומפעיל לדבר משתק ורעיל. כתבתי סיפור בלשי על שלוש נשים שנפגשות באולם אירועים ומועמדות לפרס ורק אחת מהן תזכה.בשיר אני מתמודדת עם התחושות המרעילות מהניסיון להסתיר את הכעס והעלבון ברגע שנודע שלא אני זכיתי, אבל בסופו אני גיבורה שמפתה את הזוכה ובאקט ערפדי נועצת שיניים בצווארה וחוטפת את הפסלון מידיה. לפני כמה חודשים יצא לי להתבונן בטקס חלוקת פרסים אמיתי ונדהמתי מכמה התחושות היו דומות, זה רק פחות מותח ויותר מדכדך".

5 "היה לנו גן עדן פרטי שנמצא במעיין"

באלבום מופיעה גם תחנה מחוץ לעיר: מעיין שמוזכר בשירים "נוע" ו"לא חזרתי לעשן". "זה אחד ממעיינות רבים בהרי ירושלים שבילדותי קראנו לו 'גן העדן הפרטי'. היו שם כל המרכיבים הכי מרגשים: מקור נביעת מים, סברסים, שיח פטל ועץ תאנה. אמא ואבא שלי היו מטיילים שם עם אחותי ואחר כך איתי. כשרציתי לקחת את מתי לראות את המעיין לא מצאנו אותו, כי היום הכל שם תחת סכנה גדולה של הרס ותוכניות בנייה. אחרי חיפושים התברר שהמעיין כוסה בעפר ובטון — חוסל. זה ערער אותי, הרגשתי שיש פה איזה מסר, שהמקום שאני מחפשת נסתם ואין לי גישה אליו או אל העבר. תוך כדי כתיבת השיר דמעתי והרגשתי שהמלה שאני חוזרת עליה, 'נוע נוע נוע' היא כמו מילת כישוף, תפילה או מנטרה שאני צריכה לומר לעצמי כדי לעבור איזה שלב בחיים.

"'לא חזרתי לעשן' מתאר סיור בארץ שנגמר בפונדק אלוויס ליד מוצא, מקום שהזמן קפא בו. "כשהייתי ילדה רכבנו שם על סוסים, בלי מדריך ובלי מפה יצאנו לבוסתנים רק אמא שלי ואני וקטפנו תאנים אבל זה היה כל כך מזמן אולי זה באג בזיכרון, וכך או כך נשרפו הבוסתנים בקיץ האחרון. אני כל הזמן חוזרת לגן העדן הזה ומכירה בזה שצריך לעבור הלאה, אבל גם אומרת שאיפה שאפשר להיות אקטיביסטים בואו נעשה משהו כדי לעצור את זה".

אגב אקטיביזם, כשהיא נשאלת אילו היתה כותבת את האלבום היום, האם היתה מוסיפה אליו כתחנה גם את רחוב קפלן — שבו היא משתתפת בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. משיבה קינן "אין לי עדיין מספיק פרספקטיבה אבל קפלן ללא ספק היתה תחנה. ב'זמן התפוז' (2018) יש שני שירים על הפגנות: 'בהפגנה' ו'בואי למרפסת', שמשרטטים קו בין הפגנות שלום עכשיו שהייתי הולכת אליהן כילדה להפגנות המחאה ב־2011 שם נולדה הסיסמה 'צאו מהמרפסת המדינה קורסת'. למרבה הצער אני לא טובה בשירים מעודדים ומכיוון שאני רואה במחאה דבר מעודד, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לכתוב פסקול עבורה. אם המהלך ייכשל יכול להיות שזה יופיע באלבום הבא אבל אני רוצה לקוות שלא ניכשל. בכל פעם שאני נמצאת בהפגנה ורואה את הנחישות וההתגייסות זה מחזק ואני חושבת שצריך להיות עסוקים בלחזק את המחאה והמשתתפים. לכן כשקוראים לי להופיע בהפגנות אני משתדלת להתייצב, אני רואה בזה חובה אזרחית. , להגן על מי שצריך להגן עליו ולקוות לטוב".

6 "אני עדיין מחכה לנס של שלג בתל אביב"

"על עטיפת האלבום מופיע צילום של דוד אלדן של תל אביב בדצמבר 1950, הפעם היחידה שירד בה שלג ורואים בו שתי נשים בחוף הים בונות איש שלג. כתב היד שכתוב בו 'עיר בלי געגוע' והשם שלי, נעשה מסריקה של כתב היד של אבא שלי שלקחנו ממחברת שמצאתי בבית. השלג הוא סוג של מטאפורה לרעיון של העיר שמתגעגעים לסוג של נס שקרה בה, המחשבה שבכלל ייתכן ששלג ירד בתל אביב, כמעט מופרכת. אי אפשר להתגעגע לזה כי זה לא יקרה, מצד שני זה קרה פעם אחת — אז יש איזה סיכוי שזה יקרה".