עדות ישועה שירתה גם את ההגנה וגם את התביעה

בתיק 4000 אילן ישועה, מנכ"ל וואלה לשעבר, נבחר לעלות על הדוכן כעד הראשון של התביעה. לבחירה זו של הפרקליטות, להתחיל עם הצד של טובת ההנאה – מה בנימין נתניהו קיבל – היתה מטרה: לעורר ולהדליק את העניין הציבורי במשפט. אילו היו מתחילים בצד השני – מה נתניהו נתן – אז תחילת המשפט היתה שוקעת לביצה המשמימה של רגולציה בירוקרטית-טכנולוגית מורכבת. 

אבל ישועה, במיוחד אחרי הפרומואים התקשורתיים בטלוויזיה שפרשו בשידורי סוב-יודיצה מובהקים את התנהלות וואלה מול נתניהו, אמור היה לספק את פתיחת הרגליים הסנסציונית של האתר. ואכן, הצלחה אחת בהחלט נרשמה: הוכחה אשמתו של האתר. וואלה, תחת המנכ"ל החנפן והמרצה, התגלה ככלי תקשורת בעייתי שמוכר את עצמו לפוליטיקאים ולמפרסמים תמורת הטיות תוכן שנכפו על מערכת שפופה ומדוכאת, שמצדה השיבה לא פעם מלחמה שערה ושמרה על כבודה המקצועי. 

1. נתניהו הוא אחד המוטבים שעליו התנהלו חקירות ישועה: האם ההיענות לנתניהו היתה חריגה? החריגות עברה אבולוציה. לאחר שתזת הסיקור החיובי נפלה משום שהאתר לא ממש פינק את נתניהו (גם אם נענה לעתים לדרישותיו ולדרישות אנשיו), עלתה תזת החריגות. אלא שחריגות נמדדת ביחס לבנצ'מרק כלשהו, וכאן כרתה לעצמה התביעה בור, או שמא נטלה על עצמה אתגר חיוני: איך מוכיחים את הנורמה כדי להצביע על חריגה ממנה. 

אילן ישועה בבית המשפט | עמית שאבי

החריגות הודבקה לעניין המיוחד שהיה לבעלי השליטה בבזק, בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', בריצוי שר התקשורת נתניהו כדי שיחתום להם על ביטול ההפרדה המבנית ועל עסקת יד2, שממנה ישועה עצמו הרוויח יפה – 15 מיליון שקל. 

החתימות הן התמורה שאלוביץ' ציפה וקיבל תמורת היענותו. לכן החריגות היא בהשתדלות לטובת נתניהו. במתן גישה ישירה לו, לאנשיו, למשפחתו, לטרלל את אלוביץ' בדרישותיהם. החריגות היא בכך שמנכ"ל הופך לרכז תוכן מול פוליטיקאים. אלא שעולה כאן דילמת התרנגולת והביצה, הסיבה והמסובב. אם תוכח עסקת שוחד, אין צורך בחריגות, די בהיענות רגילה. 

2. אלא שכאן טמון הצורך של הפרקליטות ב"חריגות". להסכם השוחד אין ראיה חיצונית-פיזית-אובייקטיבית (עדות ישירה, הקלטה או מסמך), ואז יש ללמוד עליו מהנסיבות. ולא סתם ללמוד, אלא להסיק אותו כמסקנה הבלעדית. זיכוי מחמת הספק הסביר נגזר מהצלחת הסנגורים להציע הסבר חילופי הגיוני לנרטיב של כתב האישום. ואם ההסבר הזה מחזיק מעמד, הנאשמים זכאים.

ולכן היענות חריגה לנתניהו ואנשיו אמורה לחזק את טובת ההנאה שקיבל. החריגות נועדה להטמיע ולהדהד את עוצמת טובת ההנאה. חל כאן עקרון הכלים השלובים – ככל שהראיות הישירות לשוחד חלשות, יש לחזק את נסיבות הוכחתו, וחריגות בהחלט תועיל למטרה זו. 

החריגות נועדה גם לחזק את המודעות הפלילית. אם ישועה נענה, ובנדיבות, לכולם, יהיה קשה יותר לבסס את מודעות נתניהו לטובת ההנאה שקיבל. המודעות חיונית, כי בלעדיה לא ניתן להרשיע בשוחד. ובהיעדר אקדח המעשן, יש להסיק את המודעות של נתניהו. 

בנימין נתניהו בפתיחת משפטו

לטענת ההגנה, נתניהו כקורא של האתר לא יכול להיות מודע להטיית האתר לטובתו. כקורא "ישראל היום" ברור שהעיתון לטובתו, ואז קשה לסתור את מודעותו. מאחר שתכני וואלה בארבע השנים הנטענות של תקופת השוחד רחוקים מלמסמר את מודעות נתניהו לטובת ההנאה שקיבל, נחוצה החריגות כדי להוכיח את המודעות. 

3. ישועה הוא עד רב-תקופתי, רב-זרועי ורב-שכבתי. בניגוד לעד ה"ממוצע" שמעיד על אירועים נקודתיים, ישועה מספר על השנים הרבות שבהן פעל מול הבעלים-הבוסים, אלוביץ'; מול הכפופים, האתר; מול הגורמים החיצוניים - פוליטיקאים, מפרסמים, עמיתים מכלי תקשורת אחרים וצדדים מסחריים לעסקאות. זרועות התמנון שלו נשלחו לכל ממשקי הייחוס של האתר. ולכן הקביעה שעדותו שירתה גם את ההגנה וגם את התביעה היא מובנת מאליה.

אסטרטגיות התביעה וההגנה היו שונות בבניית צירי השליטה באתר. התביעה הצביעה על המשולש אלוביץ'-ישועה-אתר. ההגנה, לעומתה, ביקשה להשמיט את אלוביץ' ולהותיר את ישועה כשליט העיקרי. זאת תוך הבלטת פעילותו מול פוליטיקאים, מפרסמים וכמובן עורכים. 

סנגורי נתניהו ואלוביץ' - בעז בן צור, ז'ק חן ומיכל רוזן-עוזר - שיתפו פעולה במאמצי הרחקת אלוביץ' ממפת השליטה. בעדותו הראשית סיפק ישועה לתביעה את מבוקשה, ואלוביץ' הופיע בכל משפט שני שלו. בחקירה הנגדית מהלו הסנגורים את ישועה באין-ספור התקשרויות ושירותים שהוא עצמו יזם והוציא לפועל מול פוליטיקאים אחרים. ההגנה הראתה שהוא התערב בתוכן ובעריכה עוד בשנים שקדמו לתקופת השוחד הנטענת כדבר שבשגרה ממש ונתפס במערכת כעורך-על.

השופטים קיבלו שתי תמונות שליטה. האחת אלוביץ'-ישועה-אתר, והשנייה ישועה-אתר. אם ישתכנעו בקיומה של עסקת שוחד, הם יוכלו לשלוף את האסמכתאות מהציר המשולש שהציגה החקירה הראשית. אם ישתכנעו שלא היה שוחד, הם יוכלו להתמקד בדומיננטיות של ישועה ולגייס את הספקות שפיזרו שקריו. 

שאול אלוביץ' (משמאל) עם עורך דינו ז'ק חן | צילום: ראובן קסטרו

התביעה התמקדה בזום-אין על המשולש אלוביץ'-ישועה-אתר מול נתניהו; ההגנה ביקשה להוציא את אלוביץ' מהמשוואה באמצעות זום-אאוט על התנהלות ישועה-אתר מול כלל הפוליטיקאים. ובכך לנטרל את החריגות.

4. היתרון של התביעה הוא התשתית הקונספטואלית של כתב האישום – המודעות והציפיות ההדדיות של נתניהו ואלוביץ'. האינטרסים שכל אחד מהם מסוגל לספק לרעהו: ההיענות תקשורתית (חריגה או לא) מול ההיענות לחתימות הרגולטוריות המיוחלות. וכאשר האינטרסים האלה גלויים, ובמיוחד אם הציפיות הובהרו ואולי גם הועברו, יכולה התביעה להסתפק בכך שחקירות ישועה לא שללו את התזה לפיה ישועה גלגל לאתר את הלחצים שהפעיל עליו בעל הבית. ואז, פחות חשוב אם ישועה פירכס ופינק גם פוליטיקאים אחרים או העובדה שהאתר ביסודו היה עוין לנתניהו. 

ההגנה תטען שבשני המסלולים המקבילים – התקשורת והרגולציה – פעלו השניים בצורה לגיטימית, אף שתוצאת הפעילות הזו שירתה את הצד השני, למשל שבעלים בכלי תקשורת שואף תמיד לרצות את שר התקשורת. ולכן אלוביץ' לא צריך להתחייב בעסקת שוחד כדי להטות את האתר לטובת נתניהו. 

בנוסף מצביעה ההגנה על כך שאלוביץ הוא בכלל איש ימין שרכש מעמוס שוקן אתר שמאלני, ומאמצי הטיית האתר לא היו רק עסקיים, אלא גם אידאולוגיים. כלומר כוונותיו היו מעורבות - גם עסקיות וגם רעיוניות. ושתיהן, לפי ההגנה, לגיטימיות. ישועה בחקירתו הראשית מתמקד כמובן במניע העסקי. הזום-אין של התביעה האיר את המניע הכלכלי. הזום-אאוט של הסנגוריה הראה עד כמה שירת ישועה את יריביו הפוליטיים של נתניהו.

5. עדות ישועה נמרחה על פני חצי שנה ברוטו. תרמו לכך השלמות החומרים שלא הועברו להגנה וגם נספח התביעה שמנה 315 אירועי התקשורת, שאיפשר להגנה לעבור ולחקור  עשרות מהם, חלקם הגדול אירועי תקשורת לגיטימיים לחלוטין כמו מפגשי נתניהו עם ראשי מדינה זרים ששורבבו לרשימה ביחד עם לחצים לפרסומים על האישה, הבן והכלבה. 315 אירועים בארבע שנים זה ממש לא חריג, גם אם כולם היו חיוביים לנתניהו. לכן נוצר הצורך ב"חריגות", בלחצים האינטנסיביים של שליחי נתניהו, בעיקר ניר חפץ וזאב רובינשטיין.      

ישועה הפך לעד תביעה לאחר שנמלט בעור שיניו משני סטטוסים נעימים פחות: נאשם ועד מדינה. במובן זה הסנגורים דווקא מחזקים את ידה של המדינה - בהסכמה שישועה לא עבר עבירה פלילית. נקודה זו קיבלה חיזוק, כשישועה, אחרי תחקיר גידי וייץ על וואלה, התייעץ עם עו"ד רלי לשם מ"מיתר", שאמר לו "זכותו של בעל עיתון לקבוע את הקו" ו"זכותו של בעל עיתון לא להרגיז את ראש הממשלה". כן, גם  בשביל האינטרסים המסחריים. 

והרצון הזה מתחבר למאבק על הווטסאפים והאימיילים. התביעה טוענת שכל פלפולי החריגות נסוגים אל מול טקסטים שמדברים בעד עצמם כמו אלה ששאול אלוביץ' כתב: "הגדול מתאבד עבורי", ו"תוריד מחר הוא צריך לחתום". ולכך משיבה שוב ההגנה - הטקסטים האלה משרתים כוונה לגיטימית שלא לעצבן, ולא כוונה פלילית של שוחד.