ריטה קוגן. "המצב עכשיו ברוסיה הוא של הספר '1984' בריבוע. אם מישהו אומר 'מלחמה', הוא יכול לחטוף 15 שנה בכלא" | צילום: ריאן פרויס
המשוררת ריטה קוגן: "היום אני מבינה את הישראלים שלא קלטו אותי"
הפלישה הרוסית לאוקראינה והמראות משם מעלים אצל הסופרת והמשוררת ריטה קוגן את תחושת הבהילות והרדיפה שליוותה את הימלטותה לארץ כילדה בשנות ה־90. בספר שפרסמה ובשירים שכתבה היא מנסה לתאר מה פירוש החיים תחת משטר טוטליטרי מאיים. "אני יודעת מה זה לקחת מזוודה ולא לדעת אם אי פעם תחזור"
המראות דומים: אנשים עם תיקים מצטופפים, לא מבינים את השפה, צמאים לכל טיפת עזרה, רחוקים מהבית שעולה באש, מטאפורית או ממשית: "לאט הוצעדו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, לפניה גב תפוח, חבוש מעיל חורף מרשרש, עשוי ניילון צהוב, בעורפה הבל פה שומי ומתנשף. חוץ, הרף חוֹם). שוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, קולותיהם עלו מכל עבר, נכנסו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה ההמיה. כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות, אך הפעם יש די כיסאות לכולם, חשבה".
קראו עוד בכלכליסט:
כך מתארת הסופרת והמשוררת ריטה קוגן את רגעי הנחיתה שלה ושל אמה בישראל אחרי הימלטות מרוסיה בתחילת שנות ה־90. התיאור הזה, ועוד כמה תיאורים שכמו נלקחו ממהדורות החדשות השבוע, מופיעים בספרה "ארץ־סלע", שראה אור השנה (הוצאת דביר). קוגן מבינה דבר או שניים בעקירה ופליטות. בספריה היא מתארת לא פעם נערה עם נפש הומייה שמגיעה מרוסיה לישראל בעליית שנות ה־90 ונוחתת בשיכונים של קריית חיים. בשבועות האחרונים מאז פלשה רוסיה לאוקראינה היא מעלה בעמוד הפייסבוק שלה פוסטים שנוגעים למצב.
"תנו לפליטים להיכנס", היא כותבת ומעלה שירים של אנה אחמטובה בתרגומה, שירים שנכתבו במלחמות העולם הראשונה והשנייה, אבל כוחם, למרבה הצער, יפה גם בשעה זו באירופה: "מִן הָאֵשׁ שֶׁפָּשְׁטָה בַּיַּעַר/ בָּא נִיחוֹחַ הָעַרְעָרִים./ אֵשֶׁת חַיִל מְקוֹנֶנֶת עַל נַעַר,/ וּבוֹכוֹת אַלְמָנוֹת בִּכְפָרִים./ הַתְּפִלָּה אֶת שֶׁלָּהּ הִשִּׂיגָה,/ הֵן הָאָרֶץ כָּמְהָה לִגְשָׁמִים:/ בְּנוֹזֵל אֲדַמְדַּם הִסְפִּיגָה/ מֶרְחֲבֵי שָׂדוֹת הֲלוּמִים./ נְמוּכִים וְרֵיקִים הַשָּׁמַיִם,/ מִתְחַנֵּן חֲרִישִׁית קוֹל־אֱנוֹשׁ:/ עַל בְּגָדַיִךְ הֵם רָבִים שִׁבְעָתַיִם/ וּפוֹצְעִים אֶת גּוּפֵךְ הַקָּדוֹשׁ".
"היום אני מבינה את הישראלים"
"אני לא יודעת אם יש לי זכות לדבר על הנושא", היא אומרת, "גם אמי ואני ברחנו, מתוקף מציאות פוליטית ומשפחתית, אבל אני מרגישה שאין לי זכות דיבור, כי אני בביתי, ויש לי מיטה ואוכל וחתולים, ואלפרד איתי. מי אני שאדבר על הפליטות הנוראה מזוועות המלחמה?".
קוגן (46), משוררת, סופרת, מתרגמת, מהנדסת, מהלכת שנים על הגשר שבין ספרות ישראלית לספרות הרוסית הקלאסית. רוח השירה הרוסית נושבת במפרשיה. היא נולדה בסנט פטרבורג, הוריה התגרשו כשהיתה בת 6, ב־1990 עלתה לישראל עם אמה. שירתה בצה"ל כקצינת שלישות, למדה מדעי המחשב בטכניון ועובדת כמהנדסת בתעשיית השבבים.
ספר שיריה הראשון נקרא "רישיון לשגיאות כתיב" מ־2015, והשני "סוס בחצאית" מ־2018. היא תרגמה מרוסית ארבעה ספרי ילדים קלאסיים ולאחרונה פרסמה ספר פרוזה ראשון, "ארץ־סלע" .
מזוודה לא נכונה
"כשאנחנו עזבנו אמנם לא היתה מלחמה אבל היתה תחושה של בהילות ורדיפה", היא מספרת. "נמלטנו ממשטר טוטליטרי ומסך הברזל עוד עמד אז אימתני ואיתן. כשעזבנו לא ידענו אם ומתי נראה שוב את סבתא. זו היתה בריחה. כך שאני יודעת מה זה לעזוב הכל, לקום ולנסוע עם מזוודה, בדרך כלל את לוקחת בה דברים שלא מתאימים".
מה היה במזוודה שלך?
"הבאתי בגדים שחשבתי שהם מאוד יפים, ובארץ צחקו עליי. הג'ינס הראשון בחיי, שאמא קנתה לי בחנות יד שנייה חוקית למחצה. שמתי במזוודה גם מחברת שירים שכתבתי מגיל 6 וספר אחד, החלק הראשון של 'שר הטבעות' בתרגום לרוסית. היה שם גם מעיל מוך מרשרש בצבע צהוב מזעזע. אני מכירה את החוויה הזאת שאתה לוקח מזוודה או תיק גב ויוצא, ולא יודע אם אי פעם תחזור. היום יש אינטרנט, יש מידע, אנחנו עשינו צעד לתוך הלא נודע".
ביקרת פעם באוקראינה?
"בילדות. הייתי באודסה ובעיר קטנה לידה, לימאן, שבדיוק תוקפים עכשיו. בבית ספר יסודי למדו איתי לא מעט ילדים אוקראינים, הרי אלה עמים אחים לכל דבר. היו איתי גם ילדות אוקראיניות במחנה קיץ. האנטישמיות שלהן היתה שורשית כזאת, של פעם, שונה מן האנטישמיות הלנינגרדית. הן מיד ידעו לזהות אותי על פי המראה ותווי הפנים, לא הייתי צריכה לפתוח את הפה. היום אני משועשעת מזה, אבל כשחטפתי אבני חצץ בגב זה היה פחות מצחיק".
באחד מסיפורי ספרה מתארת קוגן חופשה משפחתית על חוף הים בחצי האי קרים, שגם נכבש בידי פוטין. "פוטין הפך את קרים למצודה צבאית ועד אז זה היה אזור תיירות פורח. עבורי זה היה גן עדן, הארץ לעולם־לא שלי. קשה להאמין שאני מדברת על זה כאילו אני דמות ב'האיש במצודה הרמה' של פיליפ ק' דיק או ב'איגוד השוטרים היידיים' של שייבון, עלילה של היסטוריה חלופית".
קוגן מחוברת לאתרים רוסיים ולפייסבוק. ממה שהיא רואה שם "רוסיה היום זה '1984' בריבוע. אם מישהו אומר את המילה 'מלחמה' — הוא יכול לחטוף 15 שנה בכלא, כי זו הרי לא מלחמה אלא 'פעולה צבאית מיוחדת'. לצערי, הרבה אנשים שם שטופי מוח, ומאמינים לפוטין. מאוד קל לשטוף את המוח לאנשים, במיוחד אחרי 20 שנות שלטון. הטלת ספק היא פעולה שדורשת אימון שריר".
עזרה כמעשה פטרונות
מרבית הישראלים נעים בין אדישות למה שקורה באוקראינה לבין התנגדות לקבל פליטים שאינם יהודים. כשקוגן נשאלת אם זה מזכיר לה את מה שחשה בשנות ה־90, היא עונה: "אני כן מבינה היום, וזו הבנה לא פשוטה, את הישראלים הוותיקים, שנולדו וחיו בארץ את חייהם כשאנחנו הגענו בשנות ה־90. היו לי אז הרבה כעס והתקוממות נגדם. הייתי משוכנעת שכולם צריכים להבין באיזה מצב מזעזע אני נמצאת, אבל זה בלתי אפשרי לדרוש את זה מהם. באנו לכאן בשנות ה־90, המקום כבר היה מאוד מגובש, אנשים כבר נסעו לחו"ל, התרבות היתה פתוחה ופרו־אמריקאית, וגם רמת החיים היתה גבוהה יחסית. הישראלים ראו בנו יצורים משונים.
"עכשיו אני חיה פה 30 שנה ויש לי החיים שלי, נוחים יותר או פחות, אבל בסך הכל בורגניים. ופתאום אני מבינה שהדרישה הנואשת שלי כנערה, שאנשים יישלפו מהנוחות שלהם ויבואו להיות איתי בתוך העליבות שלי, היא אולי מובנת אבל בלתי אפשרית. ואגב, המון אנשים עזרו לנו, אבל גם העזרה הזאת אצלי נתפסה אז לא פעם כמעשה פטרוני, תרומה לקרובת המשפחה הענייה".
אז איך לדעתך אפשר לעזור למי שנשארו שם ולמי שנפלטו?
"קודם כל צריך לדאוג לפליטים ברמת החומר: חילוץ והצלה, עזרה הומניטרית, לתת לפליטים להיכנס, להעניק להם קורת גג בטוחה. לדאוג לזקנים, לחולים, לילדים. ללוות אותם בנבכי הבירוקרטיה, למנוע סחר בבני אדם, ניצול של נערות ונשים. מכיוון שאני לא יכולה עכשיו להתנדב באופן פעיל, תרמתי כסף לארגונים שכן יודעים לעשות את זה".