העציצים ששרדו מספרים על האנשים שאבדו

בחלל הגלריה מזל דגים 5 ביפו, בתוך איי ערוגות שעשויות מרעפים שרופים, מתחילים ללבלב צמחים שמספרים את סיפורן של 20 משפחות מקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר בתערוכה "ערוגת בארי". משושנת הנילוס של מני ואיילת גודארד, דרך פורטולקריה עץ הכסף של אבלום מילס ועד סינגוניום ורוד של ויויאן סילבר - 28 עציצים שנאספו מהבתים השרופים והחרבים משכונות שונות בקיבוץ, מוצגים בתערוכה. מגדיר צמחים שמלווה את המיצב, בעיצובו של דורון בדוח קרן, מפרט את מאפייניו של כל צמח, ולצד כל תיאור מופיעים גם סיפורה של המשפחה שממנה הגיע וטקסט קצר המתאר את קורותיהם באותה שבת של האנשים שגידלו אותם. התיעוד אינפורמטיבי, מותיר מקום למגוון הרגשות שהולכים ומתגברים עם השהייה במקום וההתעכבות על הפרטים.

הרעיון לתערוכה קרם עור וגידים כשניבי להבי, המנהלת האמנותית, נענתה לבקשת חברתה, תושבת הקיבוץ עפרי לוי צמח, להתלוות אליה לביתה בקיבוץ לפני כחודשיים כדי לאסוף ממנו כמה דברים. ב־7 באוקטובר היו לוי צמח ושני ילדיה הקטנים, בני 2.5 ו־5, נצורים בממ"ד כ־18 וחצי שעות עד שחולצו. בעלה של עופרי, שחר צמח, נהרג כשנלחם עם כיתת הכוננות של בארי מול מאות המחבלים שחדרו לקיבוץ בניסיון להגן על הנצורים והפצועים במרפאת השיניים. במשך שעות הדפה לוי צמח את הגיהינום שבחוץ. "כל הזמן הזה", היא מספרת, "לא דאגתי לו. חשבתי שאין לו בטרייה בטלפון, הייתי עסוקה בילדים, לא יכולתי לחשוב על זה. רק כשחילצו אותנו הרשיתי לעצמי להתחיל להבין".

כשנסעה עם להבי לבארי, אומרת לוי צמח, התעורר בה "דחף גדול להסתובב בקיבוץ ולראות בעיניים שלי את כל מה שקרה. ואחריו הגיע דחף נוסף לתעד ולהשהות את הטרגדיה, להשתהות איתה עוד, כי לכל אחד קשה לתפוס את הסיפורים, ובטח לי. הרבה מהאנשים שראיתי מדי יום אינם עוד איתנו, אחרים היו צריכים לעבור דברים מזעזעים כדי לשרוד, וגם מי שלא עבר, היתה לו מלחמת הישרדות. זה הצורך שלי. יש לי מחשבה שהזיכרון שלנו קצר".

גם להבי חשה באותו יום צורך עז לתעד. "הכל שם עדיין עמד באוויר - אבק הטנקים, הריח. הכל היה טרי. ניסיתי לחשוב על פריזמה שדרכה אפשר להעביר חלק ממה שקרה שם. זה אירוע שקשה להכיל אותו. גם כשהולכים שם ורואים את הדברים, קשה להבין. אין באמת דרך".

בבית של לוי צמח הן הבחינו בשקית לימוני ליים ששחר קטף. לוי צמח אמרה ללהבי ש"זה הכי שחר" והוסיפה שבתה שאלה מי ידאג עכשיו לעציצים בקיבוץ. "זה משהו שתפס אותי", אומרת להבי. "אחר כך הסתכלתי בתמונות שצילמתי באותו יום וראיתי בין כל המרחבים המפוחמים חלון שהירוק של הגינה נשקף ממנו, ופתאום, בצד קיר מפוחם ושחור, איזה עציץ ירוק. המתח הזה בין הדומם הסטטי למשהו שהוא חי - התחבר".

"עדי אפרת. מקום האיסוף: שכונת הכרם", מספר אחד הטקסטים באיי הערוגות שעיצבה עדי גרי ברחבי הגלריה. המראה עצוב - עשב לימון שרחוק משיא תפארתו. יש כאן דיסוננס בין מה שנחשב בעינינו עציץ לתצוגה בחנות לבין מה שניצב מולנו. הטקסט הנלווה משלים את הפער הזה: "מחבלים פרצו לממ"ד של עדי וחטפו אותה. היא הובלה על ידיהם ממקום למקום ואף הגיעה לבית עם בני ערובה נוספים. במשך שעות ארוכות המחבלים המשיכו להעביר אותה עד שלבסוף נטשו אותה. עדי הצליחה לחבור לצבא ולהיחלץ. ביתה של עדי נשרף כולו. ליד חלון המטבח היה עציץ שרוף של עשב לימון שרק גבעול אחד ממנו נותר ירוק".

לדברי גרי, "הרעפים השרופים בלטו בתמונות שניבי צילמה, ולכן בחרנו בהם כבסיס לערוגות הפזורות בחלל ומייצגות אזורים שונים של הקיבוץ, כמו מוצגים שנאספו מזירת האירוע. זה סמלי: מתוך שבר, שריפה וכיליון, יש צמיחה. ואולי זו מחשבה קצת יותר אופטימית. אנחנו גם חושבים מה יקרה הלאה עם הצמחים האלה".

על אחד מקירות החלל תלויות שתי תמונות של הצלמת דנה אריאלי, המתעדת כבר שנים אתרי זיכרון ומקומות שעומדים בשיממונם. בין השאר, היא גם יצרה את הסדרה "טבע שחור" של צילומים מהעוטף מימי בלוני התבערה ששרפו את השדות. לצד תמונה של שדה שרוף מן העבר, צילמה אריאלי אחרי 7 באוקטובר גם בית שרוף, ובשבוע הבא היא תקיים במקום שיח גלריה בנושא יצירה וטראומה. "זה סיפור רחב יותר", אומרת להבי. "ערוגת בארי מביאה את הסיפורים של אותה קהילה, אבל הסיפור גדול יותר מזה".

"יש משהו טבעי בליצור ולהגיב בזמן אמת למשהו שקורה", אומרת להבי, "אבל בצד זה, גם יש מחשבה שזה משהו עדין שמפחיד לגעת בו וצריך לעשות את זה בזהירות. להגיב למה שקורה, אבל לא להתערב יותר מדי. האובדן של מי שהיה שם הוא בלתי נתפס, והצמחים הם אולי משהו קטן, אבל הם גם אובדן בתוך הדבר הגדול הזה, של אנשים שחיים קרוב לאדמה ויש להם חיבור אליה".

מנקודת מבטה של לוי צמח, "הצמחים הם דרך להשאיר את האנשים שאינם עוד איתי. מאוד קרוב אליי התרחשה שואה. גם בתים שלא נשרפו היו שדה קרב. הכדורים והרימונים בקירות מעידים על הקרבות שהתנהלו שם במשך שעות. מה לנו ולזה - אנחנו הרי לא גרים מחוץ לגבולות המדינה. מה זה קשור?".