אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"עדות מקומית" נפתחת השבוע: "לכי תבחרי בין שני צילומי לינץ'" צילום השנה של "עדות מקומית": זוג שביתם נפגע במבצע "שומר החומות", נתן דביר | צילום: נתן דביר

"עדות מקומית" נפתחת השבוע: "לכי תבחרי בין שני צילומי לינץ'"

"התמונות הפעם מספרות איזו שנה מטורפת עברנו, של מגיפה, מלחמה ואסונות", אומרת גלי גור זאב, אוצרת התערוכה. ההיצע המרשים של הצילומים מבוסס על בחירת הצלמים עצמם, ובולטים בהיעדרם תיעוד של אלימות כלפי נשים ופלסטינים, וצילומים מ"שומר חומות": "הצלמים לא שלחו חומרים כאלה, וזה מבאס"

17.11.2021, 08:14 | דנה גילרמן

הצפייה בתמונות המרהיבות בתערוכת הצילום ״עדות מקומית״, שתיפתח ביום שישי, זו השנה ה־18 במוזיאון ארץ ישראל, מחדדת גם את מה שאין בה: אין את מגפת האלימות כלפי נשים - ביום שבו ראיינתי את אוצרת התערוכה גלי גור זאב נרצחה שוב אשה בידי בן זוגה - אין את הפגיעה המתמשכת של המתנחלים במטעי הזיתים של הפלסטינים, ואין תיעוד מעזה של  ״שומר חומות״ (מלבד צילום אחד של תומאס קוקס). הדבר בולט במיוחד על רקע מה שמוצג מהצד הישראלי, ונוכח ברבים מהתצלומים ובהם גם צילום השנה של נתן דביר, המתעד זוג מבוגרים עם מסכה במטבח ביתם, שקירותיו מחוררים מטיל.

קראו עוד בכלכליסט:

״אני מסכימה איתך״, אומרת האמנית גור זאב. ״אין תיעוד לדברים האלו. הצלמים לא שלחו לנו - וזה מבאס. התחרות מבוססת על מה שצלמים שולחים אליה ואנחנו לא יכולים להמציא יש מאין. לגבי הצלמים הפלסטינים, הם עצמם לא מעוניינים לשלוח ולהציג בתערוכה שתלויה במוזיאון ממסדי, על אחת כמה וכמה במוזיאון ארץ ישראל״.

צילום השנה של "עדות מקומית": זוג שביתם נפגע במבצע "שומר החומות", נתן דביר
,  צילום: נתן דביר צילום השנה של "עדות מקומית": זוג שביתם נפגע במבצע "שומר החומות", נתן דביר | צילום: נתן דביר צילום השנה של "עדות מקומית": זוג שביתם נפגע במבצע "שומר החומות", נתן דביר
,  צילום: נתן דביר

אבל יש בתערוכה תיעוד לשנה מטורפת, מיולי 2020 ועד סוף יולי הנוכחי. ״כשהתחלתי לעבוד, נכנסתי לוויקיפדיה לראות מה קרה בין התאריכים האלו ואני לא מבינה איך שרדנו את זה״, אומרת גור זאב: ״מלחמה, הקורונה, המחאה, החלפת השלטון. הרגע שבו את רואה את הדברים בתערוכה, זה משוגע”.

“אנחנו ישר עוברים לדבר הבא, ולחלק מהאירועים אין בכלל נראות בתערוכה, למשל קריסת הטריבונה בבית הכנסת בפסגת זאב. זה היה ביום שישי, בבית כנסת, לא צילמו שם. וכך גם האסון במירון, יש לנו ממנו צילום אחד, צילום שואה״.

סלפי עם גוויית לויתן, אורן זיו
,  צילום: אורן זיו סלפי עם גוויית לויתן, אורן זיו | צילום: אורן זיו סלפי עם גוויית לויתן, אורן זיו
,  צילום: אורן זיו

כלומר?

"ערימות של משקפיים שבורים שצילם אמיר לוי. יש גם צילום שצילם חזי הולצמן יום לפני האסון, שבו רואים המוני מתפללים בצפיפות מטורפת ובמרכז עומד ילד עם חולצה של ברברי, נושא ידיים למעלה. לולא האסון הנורא זה היה יכול להיות פרסומת לברברי. צילום כזה מגיע לגמר ואת אומרת לעצמך, יכול להיות שחלק מהאנשים המצולמים כאן נהרגו או נפצעו. זה קשה".

אצרת את עדות מקומית גם ב־2010 וב־2011. את רואה שינוי בצילום העיתונאי בארץ?

"סדרת השנה שצילם אורן זיו, של פינוי המאחז אביתר,  מתעדת את שני הצדדים: פעולות המחאה בכפר אביתר ובכפר ביתא. ישנם התצלומים שמתפרסמים בעיתון או ברשתות, שזה מה שהעורכים בוחרים. אבל הצילומים שמגיעים אלינו נבחרו על ידי הצלמים. אז למשל, בסדרה של חילופי השלטון, יש צילומים שהתפרסמו, שבנט לוחץ לנתניהו את היד והם צוחקים. חשוב שזה יופיע בתערוכה, כי באמת זה אירוע מאוד משמעותי שהיה פה. אבל למשל מטקס הצילום הרשמי של הממשלה החדשה, בחרתי דווקא את הרגע שצילם אלכס קולומויסקי לפני הצילום הרשמי - מה שלא נכנס לעיתון - שהנשיא ריבלין הולך מאחור ולוחץ ידיים. עם זאת אני לא יכולה להגיד שמשהו בנראות של צילומי עיתונות השתנה. אני חושבת שיש משהו בלחץ שהצלמים נמצאים בו ובסיטואציה שלא מאפשר לעצור רגע ולחשוב ׳איך אני עושה משהו אחר׳". 

לינץ לינץ' בבת ים, ראובן קסטרו | צילום: ראובן קסטרו לינץ

את רואה הקצנה בדימויים?

"הייתי צריכה לבחור בין שני תצלומים של לינץ׳ שהתרחשו סביב מבצע 'שומר החומות'. באחד מהם רואים את הנפגע שוכב על הרצפה ומכים אותו עם אלות והיה צילום נוסף של אותו אדם, שמרימים אותו והוא כולו מכוסה דם, צילום מאוד מאוד קשה. מה שנבחר זה לא זה עם הדם. אלא רגע האמת הזה, שצילם ראובן קסטרו, שהם מרביצים לו והוא שוכב״.

בתערוכה אין הרבה תיעוד של מחאת בלפור והקורונה, שזכו לנוכחות רבה בתערוכה שהתקיימה בשנה שעברה (במתחם מידטאון בגלל הקורונה), ״הפעם היתה ממש תחושה של שובע מזה גם לי וגם לחברי הועדה״, אומרת גור זאב. כאן המקום לציין שלתחרות נשלחים בכל שנה כ־7,000 תצלומים. מתוכם נבחרים כ־1,500 - השנה על ידי גור זאב, ורדי כהנא ורלי אברהמי, שעברו לחברי הועדה: האוצרים נועם גל, יובל ביטון וגיא רז, אילן יצחייק מ״Ynet״, ד״ר אורלי שבי, ענת סרגוסטי ורלי אברהמי. הוועדה בחרה מתוכם את התצלומים לתערוכה ואת התצלומים המנצחים.

הילולת הר מירון רגע לפני האסון, חזי הולצמן
,  צילום: חזי הולצמן הילולת הר מירון רגע לפני האסון, חזי הולצמן | צילום: חזי הולצמן הילולת הר מירון רגע לפני האסון, חזי הולצמן
,  צילום: חזי הולצמן

בין הבחירות יש את הצילום האיקוני של שופטת הכדורגל הטרנסג׳נדרית ספיר ברמן, שמראה את ציפורניה המשוחות בלאק לקפטן בית״ר ירושלים שצילם נמרוד גליקמן, זיהום החופים בזפת שצילמה אנה רזניקוב וצילום של הלוויתן שנסחף אל החוף, של אורן זיו, ובו נראה בחור עושה סלפי ליד גוויית הלוויתן. גור זאב מציינת כי התמונה נבחרה מתוך תמונות רבות של הלוויתן שצולמו על ידי רחפנים, תופעה חדשה שבה נתקלה לראשונה השנה, ״מלא מלא רחפנים שנשלחו״.

מתוך הסדרה "חביבי" בתערוכה הבינלאומית המקבילה, "וורלד פרס פוטו", אנטוניו פצ׳ילונגו,  צילום: אנטוניו פצ׳ילונגו מתוך הסדרה "חביבי" בתערוכה הבינלאומית המקבילה, "וורלד פרס פוטו", אנטוניו פצ׳ילונגו | צילום: אנטוניו פצ׳ילונגו מתוך הסדרה "חביבי" בתערוכה הבינלאומית המקבילה, "וורלד פרס פוטו", אנטוניו פצ׳ילונגו,  צילום: אנטוניו פצ׳ילונגו

זה נחשב לצילום עיתונות?

"תראי, תומר אפלבום זכה בשנה שעברה במקום הראשון עם הצילום האיקוני של כיכר רבין באמצעות רחפן, אבל לי, אישית, אין ראש לרחפנים האלה. אני לא רואה את טביעת היד של הצלם, את המבט. זה נראה לי משהו שהוא גימיק״. 

האוצרת גלי גור זאב. "יש משהו בלחץ שהצלמים בישראל נמצאים בו ובסיטואציה, שלא מאפשר להם לעצור לרגע ולחשוב איך אני עושה משהו אחר"
,  צילום: האוצרת גלי גור זאב. "יש משהו בלחץ שהצלמים בישראל נמצאים בו ובסיטואציה, שלא מאפשר להם לעצור לרגע ולחשוב איך אני עושה משהו אחר" | צילום: האוצרת גלי גור זאב. "יש משהו בלחץ שהצלמים בישראל נמצאים בו ובסיטואציה, שלא מאפשר להם לעצור לרגע ולחשוב איך אני עושה משהו אחר"
,  צילום:

לצד ״עדות מקומית״ מוצגת מידי שנה התערוכה הבינלאומית לצילומי עיתונות, וורלד פרס פוטו. באופן אירוני, מול היעדרות הצד הפלסטיני מהתערוכה הישראלית, בזו הבינלאומית הוא מככב בסדרת השנה המדהימה, ״חביבי״, שצולמה על ידי אנטוניו פצ׳ילונגו. הסדרה מתעדת כיצד אסירים פלסטינים בבתי כלא בארץ, שרוצים להקים משפחות, מבריחים זרע  בדרכים שונות (כגון בחפיסות שוקולד, בעטיפות של ממתקים ובטיובות של עטים) לנשותיהן בעזה, ואת התוצאה: שני תינוקות חמודים. בפברואר 2021 נולד בדרך זו התינוק ה־96.

תגיות