אפרים סידון: "שום חרצוף של גוטליב לא יתחרה במקור"

במשך חמש שנים היה הסופר, המחזאי והסאטיריקן אפרים סידון חבר קיבוץ ניר יצחק שבנגב, ששבעה מתושביו נרצחו וארבעה נחטפו לעזה ב־7 באוקטובר. בכל שנה ביום כיפור הוא ואשתו נוסעים לבקר את החברים מהגרעין שנשארו בקיבוץ. השנה החליטו לנסוע בשמחת תורה. "ברגע האחרון התעצלנו ולמזלנו לא נסענו. מהחברים שלי אף אחד לא נפגע".

עוד לפני מתקפת הפתע היה סידון עסוק בכתיבת הגרסה הבימתית לקומדיה "קרובים קרובים" שעלתה החודש בתיאטרון העברי בבימוי גדי צדקה למוזיקה של נורית הירש, ומבוססת על הסדרה המיתולוגית שאותה כתב עם ב. מיכאל, בכיכובם של יהורם גאון, חנה מרון, לאורה ריבלין, תיקי דיין, אילן דר, מולי שגב ועוד. מהקאסט המקורי נשארה רק דיין ולצידה משחקים יהונתן צ'רצ'י, נתי קלוגר, יניב פולישוק ואלירן הרוש.

עברו יותר מ־40 שנה ובוויטק 9 קרו כמה דברים מאז. בגרסת 2024 לאורה ברחה עם רוקח, אביתר גרוש ומובטל, גליה מחוזרת מכל עבר ועל תיקי נוחתת הפתעה בלתי צפויה שהיא צריכה להתמודד איתה בעת שהיא לא מדברת עם העציצים של חנה. מה הביא את סידון לעשות מהלך שטומן בחובו סיכון, להפוך את קודש הקודשים של הסיטקום הישראלי להצגה?

"סמכתי על תיקי שהיא יודעת להחזיק קהל וגם אני יודע לכתוב, אז הצירוף בסדר", הוא צוחק. "כל השנים היה לחץ לעשות פרק איחוד והוא באמת בסוף הצליח (2005). מכיוון שזו לא בדיוק הסדרה וזה על הבמה, אנחנו רק משתמשים במסגרת. אז מבחינתי כתבתי קומדיה משפחתית בהשראת 'קרובים קרובים'".

תיקי דיין בהצגה "קרובים קרובים". "הקהל בא עם המון רצון טוב וכמיהה לנוסטלגיה" | צילום: יוסי צבקר

ברגע שנשמעת המוזיקה וברגע ששומעים את ה"פתוווווח" המיתולוגי, הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. "הקהל בא עם המון רצון טוב וכמיהה לנוסטלגיה. חידושים הוא לא יקבל, אבל זו קומדיה מצחיקה ומכובדת וזה לא צריך להיות יותר מזה".

כמה התאמת את זה ל־2024?

"הסדרה על־דורית ועל־שנתית וזה ממשיך כך. זה יכול היה להיכתב לפני 40 שנה או עוד 30 שנה כי זה בעיקר על יחסים".

"טבחו בנו, אבל בבדיחות ניצחנו"

כבר יותר מ־50 שנה כותב סידון הומור וסאטירה. מי שמציין השבוע יום הולדת 78 לקח חלק, בין השאר, בכתיבת "ZOO ארץ ZOO", "ניקוי ראש", "זהו זה", "חצי המנשה", "סיבה למסיבה" ו"החרצופים". בכובעו השני הוא כתב עשרות מחזות וספרים לילדים, בהם "מעלה הקרחות", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" ועוד.

"'קרובים קרובים' היתה על־דורית ועל־שנתית וזה ממשיך כך. זה יכול היה להיכתב לפני 40 שנה ויכול היה להיכתב עוד 30 שנה, כי זה בעיקר על יחסים"

כשהוא נשאל אם יש לסאטירה גבולות בתקופת מלחמה, הוא משיב ש"במלחמת יום כיפור כתבנו את 'ZOO ארץ' ואני זוכר את עצמי יושב בפאיד ושולח בדואר דפים למערכת 'העולם הזה', שם פורסם המדור. מכיוון שסאטיריקן הוא גם בן אדם אז אתה בהתחלה בשוק ולא מסוגל, ואנחנו עברנו שוק גדול בשבועיים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, בעיקר שהיו לי חברים שישבו בממ"ד והחזיקו את הדלת. סאטירה חזקה לא תעבור בזמן שאנשים עוד מתים, אף שבמלחמת לבנון הראשונה עשינו את 'יורדים על השבוע', קברט סאטירי חריף שב. מיכאל ואני כתבנו ומוטי (קירשנבאום) ביים. אבל אז לא נהרגו אזרחים, לא ילדים קטנים, לא היו חטופים. היתה מלחמה וזה איכשהו 'תפקיד' של חיילים — אבל בשום אופן זה לא תפקיד של ילד בן חודש להיטבח. וזה בעיקר השוק של קריסת כל מה שהאמנו בו. חשבנו שיש לנו צבא חזק — יש פה את עניין העלבון הלאומי.

"אחרי ההלם של החודש הראשון כבר אפשר היה לעשות סאטירה, רק שהיום אין מסגרות להציג אותה. פעם היו המון הצגות סאטיריות והיום המבנה של התיאטרון לא מאפשר. יש ועדות רפרטואר בהיכלי התרבות שמחליטות ומספיק שיש סגן ראש עיר דתי או אב שכול, והם לא ייקחו הצגה סאטירית. אבל המערכון של קציני הנפגעים שמגיעים בטעות לבית של משפחה חרדית ב'ארץ נהדרת' זו סאטירה אמיתית — זה מה שצריך להיות".

ראש מערך הנפגעים של צה"ל אמר ש"ארץ נהדרת" עשתה בהם שימוש ציני.

"אז אמר. אני מעריך מאוד את תפקידו אבל זה מערכון חזק משום שהוא מדבר על משהו שלא מדברים אותו. בתי הקברות מלאים באלה שנפלו באוהלי סיירים ולא באוהלה של תורה. היה להם ב’ארץ נהדרת’ אומץ לעשות משהו מאוד חשוב והלוואי שיעשו עוד כאלה. הומור זה דרך להישאר שפוי במצב נורא. גם בשואה יצרו הומור כי כשמסביב שחור ומפחיד, הומור מספק בריחה. היום חצי מהעם חושב שיש מישהו שאחראי למלחמה וזה כר נרחב לסאטירה".

שכול הוא קו אדום בסאטירה?

"תמיד. אתה לא רוצה לפגוע באנשים שלא אשמים. אפשר להשתמש בשכול כדי לבקר את השלטון, אבל צריך הרבה אומץ וקהל שמוכן לקבל זאת. זה קשה במדינה שבכל שני או שלישי יש שכול".

מה השתנה בסאטירה מאז "ניקוי ראש" ועד היום?

"אז אנשים היו עם יותר אידיאולוגיה. מפלגה היתה מפלגה, הצביעו לרעיון ולא לאיש. מה שדומה הוא התחושה, כמו בכיפור, של ההפקרה של ההנהגה. דיין וגולדה, כמו נתניהו, ידעו ולא עשו כלום. היום התסכול חוצה מחנות והרבה אנשים שמגדירים עצמם כימין מאוד מתוסכלים. אז יותר קל לעשות סאטירה כשיותר אנשים מוכנים לקבל אותה. הסאטירה היא נקמה של האיש הקטן והחלש, לכן התפתח ההומור היהודי: טבחו בנו, אבל בבדיחות ניצחנו. אף על פי שלשלטון זה גם טוב, מבחינתו שיצחקו בבית ולא ייצאו להפגנות".

"בתי הקברות מלאים באלה שנפלו באוהלי סיירים ולא באוהלה של תורה. ל'ארץ נהדרת’ היה אומץ לעשות עם זה משהו, והלוואי שיעשו עוד"

סידון אומר שזו תקופה קשה לסאטירה במובן זה שהמציאות עולה על כל דמיון. "לפני 30 שנה יצחק שמיר לא היה יושב עם מאיר כהנא, אבל היום נתניהו יושב עם בניו הרוחניים ושבוי בידיו של בן גביר, ואמסלם הוא ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. למה? מה לו ולתחום הגרעיני? זו מציאות עצובה שכשאתה מנסה למצוא בה משהו אבסורדי, הוא יכול להתברר למחרת כהצעת חוק בכנסת".

"לא לכולם יש מסורת דמוקרטית"

סידון, כאמור, יצר ב־1996 את "החרצופים". "כולם רצו שתהיה להם בובה כי זה אומר שאתה בנבחרת. כל בובה עלתה 12 אלף דולר והיו פוליטיקאים שהיו מוכנים לממן את זה”. האם זה היה עובד גם היום? "הבעיה היא ששום חרצוף של טלי גוטליב לא יכול להתחרות במקור. אחד היסודות של הומור הוא הגזמה, וברגע שזה מוגזם מראש, זה כבר לא מצחיק. אתה יכול לחשוב על הדבר הכי מצחיק ואז היא תפלוט משפט שיחוויר לעומת זה. באנגליה, שם יצרו את הפורמט 'Spitting Image', הלכו עם זה עד הסוף. במלחמת פוקלנד מרגרט תאצ'ר הסתובבה עם סינר מגואל בדם, המחרוזת שלה היתה מעיים של אדם והיא החזיקה גרזן. אתה לא יכול לעשות את ביבי מגואל בדם עם גרזן ביד — כי ישרפו לך את תחנת הטלוויזיה. בארץ אין לנו הכוח הדמוקרטי הזה של 'אז מה'. זה לא בתרבות שלנו. לחלק מהעם יש מסורת דמוקרטית ולחלק לא".

מדגדג לך היום לכתוב סאטירה?

"כן ולא. מצד אחד אני שמח שאני כבר לא צריך לעשות את זה, כי זו עבודה סיזיפית ודור הולך ודור בא. מצד שני אני יכול לעשות את זה טוב אבל הגעתי למנוחה והמחלה", הוא צוחק. "לא מזמן הוצאתי ספר הילדים 'בארץ יען כי'. אני מנסה ללמד ילדים לחשוב — לא לקבל דברים כפשוטם, לשאול שאלות".

לשבת עם סידון זה קצת מתעתע, מצד אחד הוא מאוד מצחיק וגם מרבה לצחוק, מצד שני הוא מודה שאינו אופטימי. "אני חי בתחושה שאחריי המבול. אני מודה לעצמי שחייתי בתקופה טובה יחסית, כי מה שמחכה לילדיי ולנכדיי ממש לא אופטימי, גם בישראל וגם באיזה עולם מחכה לנו בחוץ. יש לנו קרובת משפחה שמנהלת בית כנסת רפורמי בארה"ב שנאלץ להוציא חוברת 'איך לדבר עם הנכד שלך שתומך בפלסטינים’, ויש לי חבר חצוצרן ג'אז שכל ההופעות שלו בוטלו בניו יורק כי הוא ישראלי. החרם זה רק ההתחלה".

אצלך השתנה משהו בתפיסה הפוליטית?

"אפשר להגיע למשא ומתן עם מישהו שיחליף את סינוואר ואפשר להקים בעזה ממשל פלסטיני, שהרשות הפלסטינית תשב שם. לא יודע אם שלום אבל להגיע להסדר כמו בגדה, הסדר של הפרד בלי למשול. אבל לפני הכל חייבים להחזיר את החטופים ואני מוכן לתת כל מחיר עבורם. כולם מדברים על הזקנים והנשים, אבל מה עם עשרות החיילים בני ה־18 שאף אחד לא מתייחס אליהם ואנחנו לא עושים דבר כדי להחזיר אותם?".