בין אבי מעוז לדב מורן: מה שנתניהו לא למד מבגין

1. בין אבי מעוז לדב מורן

נתניהו החליט להחריב את המערכת, וכל האמצעים כשרים

הצבתו של יו"ר נעם, ח"כ אבי מעוז, כשר או סגן שר במשרד החינוך שמופקד על סמכויות שמשיקות לחינוך הממלכתי, עוררה סערה. סערה שעוררה אפילו את שאלת המרי האזרחי והזכויות שעבורן כדאי וראוי להילחם גם בממשלה. מעוז הוא שליחו בפוליטיקה, בכנסת ובממשלה של הרב צבי טאו. השניים הם הסמן החשוך ביותר בכל הקשור לתפיסות הומופוביות ומיזוגיניות. נגד טאו יש אפילו תלונות על שחצה, בענייני השפלת נשים, מתחום התיאוריה לפרקטיקה.

את שאלת מעוז והחינוך ראוי להציג מזווית נוספת - האם ממערכת החינוך שהוא שואף להיות ממעצביה יצמחו אנשים כמו רות ארנון, קובי ריכטר, ארנה ברי, אורני פטרושקה, דב מורן, אביגדור וילנץ, ברק חכמוב?

לרשימת אנשים זו כמה מכנים משותפים. הראשון, תרומתם המשמעותית והמכרעת לעוצמתה המדעית, הטכנולוגית והכלכלית של מדינת ישראל. שמותיהם מוכרים היטב בקהילה המדעית וגם בעיתונות הכלכלית. ארנון היא כלת פרס ישראל על פיתוח הקופקסון; מורן הוא ממציא הדיסק און קי; ברי היתה האישה הראשונה בישראל שכיהנה בתפקיד המדענית הראשית והאישה הראשונה שעשתה אקזיט. במדינה של מעוז היתה נשלחת לעזרת נשים מופרדת מגברים באקדמיה, ובהמשך נשלחת הביתה להוליד ילדים. כי מעוז מעוניין ברחם שלה ולא בראש שלה.

המשותף השני הוא שאין לקבוצה הזו כל ייצוג בממשלת ישראל הנוכחית. איך אני יודע? כי זו הקבוצה שהגישה בזמנו, באמצעות עו"ד דפנה הולץ־לכנר, את העתירות לבג"ץ שנועדו למנוע מהנאשם בנימין נתניהו להקים ממשלה. האם הקבוצה הזו מייצגת את הרוב במכריע של המדע וההייטק בישראל? סביר להניח שכן. אבל בדמוקרטיה כל קול שווה והקולות שלהם שווים בדיוק לקולותיהם של אברכי הכוללים, נערי הגבעות ו"חייליו" של יאיר נתניהו.

והנה עוד מכנה משותף לקבוצה הזו. אם תשאלו את בנימין נתניהו של פעם, ואולי גם של היום, עם מי היה מעדיף לבלות ולחלוק את זמנו הפנוי, מחשבותיו ורעיונותיו: עם החבורה הזו של ברי, מורן, פטרושקה או עם מעוז, סמוטריץ ובן גביר — נדמה לי שתשובתו היא ברורה למדי.

אז איך קרה שאנחנו במציאות שמתעדכנת כל יום במינויים מהסוג של מעוז ובסמכויות שזולגות בנדיבות לכיוונם של סמוטריץ ובן גביר? ההסבר פשוט. השלכותיו דרמטיות וטרגיות, אבל הוא פשוט.

הכל מתחיל ונגמר במשפטו הפלילי של נתניהו. מתחיל ונגמר בהכרזת המלחמה האלימה שאסר נתניהו על המערכת המשפטית. במקום ללכת בדרך השגרתית שבה הלכו לפניו כל הנאשמים במדינת ישראל - להיאבק בבית המשפט על חפותו - הוא החליט להחריב את המערכת. להפוך מנאשם למאשים, מרשיע ותליין. בדרך ליעד הזה, הוא צריך רוב פוליטי. בבחירות האחרונות הוא גם קיבל אותו. ולכן אבי מעוז נשתל במשרד החינוך. מעוז שמעולם לא יכול היה להתקבל לשום קואליציה וממשלה בישראל (ועד לא מזמן גם לא לכנסת) הוא כעת בעל תפקיד בחינוך הממשלתי.

לגוש מתנגדי נתניהו היו הזדמנויות לשנות את המציאות הזו. למשל, בהעברת חוק הנאשם, שהיה מונע מנתניהו לקבל את המנדט להרכבת הממשלה; למשל, הסדר טיעון שהיה מרחיק את נתניהו מהזירה הפוליטית או לפחות מסיר את הווטו על שותפות קואליציונית איתו; למשל, לנצח בבחירות. אבל כל החלב הזה, לעת הזו, החמיץ ונשפך. התוצאה היא שנותרנו גם עם המשפט וגם עם בעלי הברית היחידים שמוכנים ללכת עם הנאשם לאורך כל הדרך המסוכנת הזו. ללכת עמו ולמענו – לביטול המשפט, ולמענם - לביטול הדמוקרטיה לטובת העליונות היהודית. וזה ההסבר איך הגענו מכתב האישום לאבי מעוז, ואיך נגיע מדמוקרטיה חס וחלילה לתיאוקרטיה קיסרית.

2. בנפול המבצר אין עוד מציל

בניגוד לממשיכו, מייסד הליכוד מנחם בגין דגל בעצמאות ביהמ"ש

"המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם בימינו. בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה". את הדברים האלה כתב מנחם בגין כבר ב־1952, עשרות שנים לפני שנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות השתמשה בדימוי של המבצר.

בגין, שב־1977 הפך ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, פרש את מחשבותיו על מערכת המשפט בפרק בשם "עליונות המשפט" שהופיע בחיבור ששלח לי חבר משפטן – "השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד)" שיצא בהוצאת "בסער", נציבות בית"ר בארץ ישראל.

בגין היה "לגאליסט" מושבע. מיוחס לו המשפט "יש שופטים בירושלים". הוא היה גם ראש הממשלה הראשון שנתן ליועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק את מלוא הכבוד ומרחב הפעולה. את תפיסותיו לגבי מערכת המשפט, עצמאותה ועליונותה כתנאי הכרחי לקיומו של משפט דמוקרטי, כדאי שיקראו ממשיכי דרכו. המשפטיים – מיריב לוין ועד טלי גוטליב — וכמובן ממשיך דרכו על כס ראש הממשלה בנימין נתניהו.

• עצמאות המשפט: "המשפט והשופט חייבים להיות בלתי תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר בידי העם; כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין. אלה הם הכללים של ייחוד המשפט ועצמאותו".

• הסמכות לבטל חוק: "עליונות המשפט תתבטא בכך שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את זכות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל'חוקים' יש להעניק לכל אזרח; אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידיהם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום".

• דמוקרטיה ושלטון העם: "עליונות המשפט — למה? יש וישאלונו — בשם ה'דמוקרטיה' כמובן. כלום זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים אשר לא נבחרו על ידי העם יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? זוהי שאלה מדיחת־דעת. הדמוקרטיה, המוצגת על ידי מי שהציג את השאלה הזאת, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם.

"אפשר להקשות נגדו: כלום זוהי דמוקרטיה שאיש אחד, או אחד עשר או חמישה עשר אנשים הקרויים 'מיניסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה'רוב שלהם' בבית הנבחרים לקבל 'חוק' שעל פיו כל חייל או שוטר רשאי לאסור ולכלוא כל אדם שיהיה חשוד בעיניו, או להיכנס לביתו של האזרח ולערוך בו חיפוש או לפתוח את מכתביו של האזרח וביניהם את מכתביו המשפחתיים האינטימיים? כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתוכנה הממשי עריצות?".

• ביטול עריצות הרוב: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומוסווה לעריצותם. על כן, חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החירויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות".

• הלקח ההיסטורי. "ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות, שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת 'אווירה ציבורית' לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט — ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות, או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא 'נשאו פנים', לא הונעו על ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק".