כוח גדול שווה אחריות גדולה: על החרדים לחדול מלראות עצמם כמיעוט

מאז שנודעו תוצאות הבחירות המפלגות החרדיות מעבירות מסרים מרגיעים לציבור הרחב. המסרים הללו כוללים הבטחות בנוגע לשמירה על הסטטוס הקוו, על שימוש מאופק בכוח הקואליציוני, ועל כך שהם יהיו הכוח הממתן בכל מה שנוגע לרפורמות במערכת המשפט.

ייתכן שמסרים אלו נעימים לאוזן החילונית, אך הם מלמדים שהחרדים עדיין מסרבים לקחת אחריות ציבורית רחבה, להבין כי הם כבר לא הילד הקטן שיכול לדרוש מההורים הכל מבלי להתחשב במצב החשבון של ההורים, לדרוש עוד כוס חד פעמית של שתייה ממותקת מבלי להתחשב במצב הסכרת והזיהום הסביבתי. החרדים הם תמונת הראי של מפלגת הציונות הדתית. אם הציונות הדתית חולמת לשלוט ולעצב את המדינה הרבה מעבר לכוחה האמיתי באוכלוסיה, הרי שהמפלגות החרדיות, מנסות בכל דרך להדחיק את כוחם הפוליטי מהחברה הכללית, אך בעיקר מעצמם.

כדי להבין זאת לעומק, כדאי להסתכל על מפלגת יהדות התורה. הראשון לבחור תפקיד במפלגה הזו צפוי להיות משה גפני. גפני נכנס לראשונה לכנסת בנובמבר 88', יחד עם בנימין נתניהו, אך למעשה הוא מכהן כח"כ יותר מכל חבר כנסת אחר. אלא שלמרות המרכזיות והדומיננטיות של גפני, הוא מעולם לא היה חבר בממשלה. גפני מעדיף כל העת להחזיק בתפקיד י"ר ועדת הכספים - התפקיד האסטרטגי ביותר בכנסת - מאשר להיות חבר רשמי בממשלה. גפני מעדיף את הכוח הפרלמנטרי על פני הכבוד והשררה הממשלתית ועל כך הוא ראוי לשבח, אך יש בכך גם בריחה מודעת מאחריות, הוא לא "הממשלה", הוא רק "מפקח" על פעילויותיה, המשחק הזה מאפשר לו, ולכל שולחיו החרדים, ללכת עם ולהרגיש בלי, להנות מכל מנעמי הקירבה לשלטון, אך בלי לקחת אחריות על הצעדים האסטרטגיים המעצבים את מדינת ישראל.

ועדת הכספים מאפשרת לגפני להיות צופה מהצד בכל מהלך משמעותי של הממשלה, להעיר הערות מהטריבונה, ומפעם לפעם לדרוש כספים עבור הציבור החרדי. דרישות הכספים הללו הן בדרך כלל מעין "מס מעבר" או "דמי שתיקה", כמעט אף פעם הדרישות התקציביות של גפני והחרדים לא מלוות בהסתכלות רחבה ומערכתית על טובת המשק, או אפילו הטובה הכלכלית של החברה החרדית עצמה.

הבריחה החרדית מלקיחת אחריות היא הסכם שהוא טוב גם לחרדים וגם לחילונים. החילונים לא חשים בכוחם הפוליטי העצום של החרדים, והחרדים יכולים להמשיך להעמיד פנים כי הם "מיעוט נרדף בידי השלטון", בזמן שמזה שנים הם בעצמם מהווים את השלטון. אלא שהבריחה החרדית הופכת להיות קשה יותר מיום ליום, הדמוגרפיה כבר אומרת את שלה, ותוצאות הבחירות האחרונות – יחד עם הכאוס הפוליטי – הביאו לחרדים כוח עצום שמקשה עליהם לשמר את התפיסה כי הם בשלטון רק כדי להגן על הזכויות שלהם. או בניסוח הפנים־ליטאי "להציל מן הארי ומן הדוב" (מבוסס על הלכה תלמודית, הקובעת כי המציל כסף שבכל מקרה יילך לאיבוד זוכה בו, ש"ט).

בימים האחרונים התברר כי החרדים נחושים שלא לקחת אחריות כוללת על הנעשה במדינה, הם יעמיקו את הדרישות התקציביות שלהם אך יימנעו בכל דרך מלקיחת אחריות כללית על הכלכלה, ובייחוד מלקיחת אחריות על אתגרי הציבור החרדי שהופכים להיות בשנים האחרונות אתגרים הנוגעים לאוכלוסיה הישראלית כולה. גפני התלבט לכמה רגעים האם לקחת את תיק השיכון, אך נשיא מועצת גדולי התורה גרשון אדלשטיין הורה לו כי דגל התורה תמשיך להימנע מלקיחת תפקידי שרים. יש הסבורים כי זו התשובה שגפני רצה לשמוע.

החילונים אולי נושמים לרווחה בעקבות העובדה שהחרדים לא הולכים לנצל עד תום את כוחם הפוליטי, אבל חוסר הניצול הזה מסמל גם הסרת אחריות ודרדור בעיות העומק בכלכלה הישראלית, גם לדור הבא.

דוברים חרדיים אוהבים לומר כי שינוי בחברה החרדית לא יוכל להיעשות בכפיה, אלא בהידברות ובתהליך פנימי, אבל המציאות מראה כי ככל הנראה גם הפעם החרדים יבחרו להשתמש בכוחם רק כדי לשמר את המצב הבעייתי שבו סיכוייו של ילד חרדי לעבור לחמישון העליון נמוכים אף מזה של הילד הערבי.