ישי שריד | צילום: אביגיל עוזי
דיסטופיה עכשיו: להשתלט על כל סמארטפון בעולם
"מגלה החולשות", ספרו הבדיוני החדש של ישי שריד, שבמרכזו האקר־על בוגר 8200, שואב השראה מאירועים אמיתיים שבהם כיכבו טכנולוגיות זדוניות בסגנון פגסוס. "כל היכולות שאני מתאר בספר קיימות, זו הסחורה – לפצח את כל ההגנות", אומר שריד
פגסוס, שם הקוד לסייבר ההתקפי האלים, לא מרפה מחיינו. בשבוע שעבר הוא חזר לעמודי החדשות: בתחקיר "הניו יורק טיימס" על האמריקאים שרכשו מערכת מ־NSO חמישה ימים אחרי שהחרימו את החברה; ובחוות הדעת של הפרקליטות מ־2018 על גבולות הסמכות של המשטרה שפורסמה ב"כלכליסט". אך לא רק בעמודי החדשות, גם בדסק התרבות הסיפור הזה תקע יתד: בספרו החדש של ישי שריד "מגלה החולשות" (הוצאת עם עובד).
גיבור הספר הוא זיו, מגאוני 8200, מומחה בפיצוח מערכות אבטחה ופריצה לניידים. לאחר שחרורו הוא מגויס לחברה אזרחית שמוכרת את היכולות המפלצתיות של הסייבר ההתקפי למשטרים אפלים ביותר. חשוב להדגיש – לא מדובר כאן ב־NSO ולא בחברות ישראליות נוספות בתחום. הסיפור של שריד הוא בדיוני, אבל, כמו שאומרים, בהשראת אירועים אמיתיים.
זיו שהופך לכוכב הגדול של החברה, לכוד בפער האדיר שבין יכולות־העל המקצועיות שלו לבין כישלון חייו האישיים. משפחה מתפרקת, בדידות חברתית, פנטזיה רומנטית חסרת סיכוי במציאות עם הקולגה היפה. בידו האחת, כהאקר־על, הוא מרסק כל חומת הגנה דיגיטלית שמוצבת מולו; ידו השנייה כמהה לכל קשר אנושי שיכול לגאול אותו מהריקנות החברתית והרגשית שבה הוא שרוי.
שריד, סופר שיודע לספר, מצויד בכל הכישורים לכתוב את הספר הזה. בתחילת שנות השמונים היה קצין ב־8200, בהמשך הפך לעורך דין, וכבנו של יוסי שריד הוא נשם וינק זכויות אדם מיום לידתו. בתחילת שנות התשעים, כתובע בפרקליטות, טיפל באחת מנגזרות תיק האזנות הסתר של עופר נמרודי. ואז, עוד לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים, נבט בו הרעיון הגולמי לסיפור על בחור צעיר שמקים בסיס האזנות סתר פרטי בביתו. את "מגלה החולשות" החל לכתוב בתחילת 2021, בהשראת ובמקביל לסיפור קצין המודיעין שמת בכלא ולסיפורים שהחלו להתפרסם על החברות הישראליות שמוכרות לממשלות זרות את היכולות הפנטסטיות שמתוארות בספר.
"כל היכולות שאני מתאר בספר קיימות", אומר שריד, "זאת לפי מקורות גלויים שפורסמו ולא הוכחשו. הם אפילו מתרברבים בזה. זו הסחורה – להשתלט על כל סמארטפון בעולם, לא רק לשאוב את כל התכולה אלא להשתמש בו כמכשיר האזנה, לשלוט על המצלמה, לפצח את כל ההגנות. המשמעויות החברתיות והמוסריות בסיפור הזה ריתקו אותי".
המשמעויות האלה מתגלמות בדמותו של זיו ובמספר רבדים. ראשית, הוא בחור צעיר שבא מהצבא שרגיל לציית להוראות וגם לסמוך על נותניהן. שנית, האדישות המוסרית מגוננת עליו בביצוע משימותיו. הוא לובש את השכפ"ץ המנטלי שמעניק לו הבוס שלו - אנחנו נותנים כלים ולא אחראים על מי הם מופעלים, זה עניינו של הלקוח. ושלישית, זיו סומך שמפעיליו – גם החברה וגם הלקוח – כבר חשבו בשבילו וקטלגו עבורו את ה"טובים" וה"רעים". וברור לו לגמרי שהוא בשירות לכידת טרוריסטים ופדופילים, שם הקוד המקובל ל"רעים".
ישי שריד: "אני נוטה להאמין שכאשר קיימים הכלים, הרצון, המוטיבציה, ואין שום מעצורים, אז יש שימוש"
שריד: "יש לו את הגיבוי לאדישות המוסרית הזו. הגיבוי של השכר, של המעמד, של ההכרה. הוא 'מיטב הנוער' של היום. להבדיל מהזמנים שאני הייתי בצבא, שאז אסור היה אפילו להגיד 8200. בהדרגה חל שינוי והחלו ליחצן את היחידה כחלק מהעניין המשותף של המדינה ושל התעשייה ליצור מכלול אחד במסלול מובנה של אנשים מוכשרים שמשתחררים והולכים ישר לתעשייה הזאת בעידוד של כולם".
אז זהו, שכבר התברר שהתעשייה הזו לא מוקדשת רק לביעור טרוריסטים ופדופילים. "ברור שחלק מהמדינות שקונות את הכלים האלה משתמשות בהם נגד מתנגדי משטר, פעילי זכויות אדם ועיתונאים", אומר שריד. בחלק המצמרר בספר, בלי יותר מדי ספוילרים, הוא מעמת את הגיבור שלו פנים אל פנים עם הזוועות שהוא מסייע לביצוען. זיו נשלח למדינה־לקוח כדי להשמיש ולשפר את הציוד שהחברה מכרה לה. ושם הוא נחשף לגרדומים, להתעללות, להרעבה, למשפטי ראווה. שריד מתעקש להוציא את הגיבור שלו מהמרחבים הסטריליים של המסכים והמשרדים הממוזגים. "בדרך כלל האנשים האלה לא רואים את הזוועות בעיניים", הוא אומר, "ברור שקל יותר לשבת במקום רחוק ולתת את המודיעין ולא להיות חייל מג"ב בשטחים שנכנס בלילה לבית של משפחה ומעיר את הילדים שעושים במכנסיים מרוב פחד. אני כמי שחי כאן מרגיש אחריות לזה. יש בעיה עם ההבחנה בין אלאור אזריה לחבר'ה של 8200 - כולם משרתים את אותה המטרה".
והנה, מה שלא מטריד את זיו בהשכרת יכולותיו לרודנים זרים שובר אותו כשמתברר לו שגם כאן בבית, במדינת ישראל, מפעילים את הכלים האלה. נגד עיתונאי, נגד שופט ואפילו נגד אדם מבוגר ישר דרך שקרוב ללבו. בתחילה, בתמימותו, הוא חושב שיש כאן טעות ואז הוא מתבדה. השד שיצא מהבקבוק, בתחילה לצורכי יצוא, מגיע כדי לעבוד גם כאן.
"פיצול האישיות" הזה של זיו עבר גם על הציבור הישראלי, שלא ממש התרגש ממכירת הטכנולוגיות הזדוניות לחו"ל, אבל נרעש מהאפשרות שהציע "כלכליסט" - שגם כאן יש פגסוס, סייפן, רוגלות וכל הג'ז הזה. אגב, כשהפרסום הזה ראה אור, שריד היה כבר במהלך הכתיבה, כך שמבחינה מסוימת, הספרותית, הוא אפילו הקדים את הסקופ. "אני נוטה להאמין שכאשר קיימים הכלים, הרצון, המוטיבציה, ואין שום מעצורים, אז נעשה שימוש. אני לא יודע נגד מי ובאילו מערכות, אבל זו ההנחה שלי".
בני גנץ ואבי חימי הם יעדים אפשריים לאישוש הטענה. את המעגל הזה מסכם שריד: "זה שמדינת היהודים הפכה ליצואנית מצטיינת של אמצעי לחימה וטכנולוגיות התקפיות זה סוג של טרגדיה. חלק נכפה עלינו, אני לא פציפיסט, אני מבין שצריך להגן על עצמנו, ועדיין זו טרגדיה".
"כתבתי טרגדיה יהודית": הספר "השלישי" זוכה לתחייה מחודשת
הנטייה של שריד למפגשים עם האקטואליה הנפיצה מקדמת היטב את הפופולריות והמכירות של ספריו. בימים אלה ממש, הוא מספר, נוצר ביקוש מחודש לספרו "השלישי", שעוסק בבית המקדש השלישי שנבנה ומנוהל בירושלים ומנהל את המדינה. כשמהדורות החדשות מדווחות על נאמני המקדש שמתכננים לשחוט גדי בהר הבית כקורבן פסח, אז יש מי שמזהים את ההיתכנות והפוטנציאל של "השלישי".
"כשכתבתי את הספר ב־2015 אמרו לי שאני מפנטז וזה לא יקרה. את אותו הדבר אמרו אז על הסיכוי שאיתמר בן גביר יהיה השר האחראי על הביטחון הלאומי. ל'שלישי' יש תחייה מחדש מאז הוקמה הממשלה החדשה. לשם זה הולך", אומר שריד.
הספר תיאר גם את "המשמר הלאומי" - משמרות האמונה, כוח הסיכול של ממלכת יהודה. כוח שמסתייע בשבב יהדות שמושתל בגופם של כל ילד וילדה לאחר לידתם. השבב מזהה יהודים ומקל את המאבק בגויים ובזרים שיש לגרשם. אגב, אני כבר סקרן לקרוא את חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה על השבב הזה. שריד: "כתבתי את 'השלישי' כטרגדיה יהודית. המטרה בסופו של דבר היא מדינת הלכה. לפתור בצורה אלימה את הבעיה הפלסטינית ובסוף להקים את בית המקדש".