יצירה של האמן מתי אלמליח | צילום: מתי אלמליח
קשרים משפחתיים: תערוכה קבוצתית מהפנטת במודיעין
בתערוכה החדשה "תבנית אם" בגלריה לאמנות עכשווית במודיעין מוצגים קשרים בתוך המשפחה, וקשרים בין מסורות מערביות למזרחיות שנארגים מחדש
קשרים בתוך המשפחה וקשרים בין מסורות מערביות למזרחיות נארגים באופן סמוי בין העבודות בתערוכה שמוצגות בגלריה לאמנות עכשווית במודיעין. ״תבנית אם״, באוצרות הדסה כהן, מהדהדת בשמה את השורה המוכרת ״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״ משירו של שאול טשרניחובסקי. אלא שהפעם הדגש הוא גם על הסיפורים המשפחתיים, ולא רק על הקשר הגיאוגרפי-היסטורי למולדת.
״תבנית אם״, שמציגים בה 11 אמנים ואמניות, רובם ילידי שנות ה-80 וה-90, היא תערוכה רוויית קשרים גם באופן חומרי ממש. לצד יצירות בצילום וציור יש בה הרבה עבודות שעשויות או מתכתבות עם טכניקות של רקמה, טקסטיל, אריגה וגם קרמיקה ומלאכות יד שונות, שחלקן מסורתיות מאד וחלקן עכשוויות. למרות שבעבר המלאכות האלו זוהו עם אומנות דקורטיבית, נמוכה, ובעיקר עם עבודת נשים, בתערוכה ״תבנית אם״ חלקן נוצר גם על ידי אמנים גברים, שמנכסים אותן ומשבשים אותן. בנוסף, ״תבנית אם״ היא גם שמה של טכניקה בפיסול, ששוב מדגישה את ההקשר האימהי-נשי: יוצקים חומר לתוך תבנית של מעטפת חיצונית קשיחה שמתוכה אפשר לחלץ, כבמעשה הולדה, העתקים נאמנים ככל האפשר למקור.
כך למשל עובר הקשר הבין-דורי בעבודות הפיסול הקרמי של דנה יואלי, שמוצגות בכניסה לתערוכה. יואלי מפסלת בטרקוטה את הידיים שלה-עצמה, כמו דיוקן עצמי כפול. אל פסלי הידיים היא צירפה פסל טרקוטה מעשה ידיה של סבתה, אמנית הקרמיקה ילידת בודפשט אגי יואלי (שנפטרה ב-2018), בצורה של עמוד מהאקרופוליס - שהוא המקור הביוגרפי וגם האמנותי שממנו היא נולדת. באופן אחר, גם עבודת השטיח של אלינה אורלוב, שמוצא משפחתה מאזרבייג׳ן, היא פרי שיתוף פעולה. אורלוב יצרה אותו בהשתתפות קבוצת נשים אורגות מקומיות מבאקו, עיר הולדתם של הוריה. השטיח מעוצב כבעל קפלים ומזכיר חצאית נשית, ועליו רקמה אורלוב דמויות נשיות פרהיסטוריות ועיטורי רקמה אזרבייג׳ניים מסורתיים. כך הופך השטיח-חצאית לאובייקט אניגמטי, ספק מתחום האופנה - ספק מתחום התמונה, ומקבל איכויות של חפץ שמאני.
ממול, מוצגות שלוש העבודות המונוכרומטיות בשחור ואפורים של טאהא עפיפי. באמצעות רישום חזרתי ומדויק בעיפרון או בדיו, עפיפי כמו ״סורג״ שתי וערב בערבית משפטים טעונים פוליטית כמו ״בשורות טובות לסבלנים״, ״סבלנות יפה״, או את המילה ״מולדת״, שקשורים למצבים של הגירה ופליטות. את הכיתובים הללו עפיפי רושם בטיפוגרפיה ערבית מורכבת שוב ושוב, עד שהם מתפוגגים בתוך הדגם ומאבדים מהמשמעות שלהם, והופכים למעשה אריגה בלתי מזוהה, שבו לא ניתן להפריד בין מלים לאותיות ובין התחלה לסוף.
ערן ענבר, שעובד גם הוא בטכניקות של רקמת-טלאים (קווילט), משלב בין עדינות לאלימות. על פיסות בדים שהוא אוסף, הוא רוקם דמויות גבריות חסונות וחשופות גוף שמקורן בצילומי עיתונות ואפילו פורנו, באופן שבו נראה הגוף הגברי כבוקע מהבד אך בקושי. בעבודה שבתערוכה ענבר מציג עבודת טלאים גדולה וצפופה, שבה מתפרק הגוף הגברי נטול הפנים והזהות לשיער גוף מדובלל וידיים מחוספסות וגסות. הידיים המודפסות נדמות כמגששות את דרכן בין פיסות הבד הצבעוניות והעדינות שמרכיבות את שמיכת הטלאים הרכה.
בתערוכה מוצגות גם עבודות של מתי אלמליח, שתערוכת היחיד שלו היתה אמורה להיפתח בגלריה שנהרסה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי. אלמליח, שמרבה לעסוק בזהות המזרחית באמצעות תצלומי ארכיון ואלבום המשפחה, הגדיל תמונת פספורט בשחור לבן של אימו כשהיתה נערה. על התצלום הניח אלמליח שטיח תפילה מוסלמי אמיתי, באופן שמסתיר את עיניה ואת מבטה של אימו כמו רעלה. בעבודה נפגשים מבטי הצופים במבטה החסום של אם האמן בשטיח האוריינטלי, שלצד יופיו מסמל גם את תרבות האסלאם. כיון שהדיוקן אינו יכול להישיר מבט חזרה, צפות כמעט מאליהן שאלות על סטריאוטיפים, דיכוי והשתקה. זו עבודה סוריאליסטית ומהפנטת, שמגלמת אולי את רוחה של התערוכה ״תבנית אם״ כולה.
עוד מציגים: נינו ביניאשווילי, לימור צרור, שגית זלוף נמיר, שמס הוארי זועבי ואנדרס גורביץ