הקברניט
קל מהאוויר, קשה לחיסול: מה חיפש בלון ריגול סיני בארה"ב?
הוא הופרח מהאי היינאן וחלף מעל בסיסי הטילים במונטנה, מרחק של 10,000 ק"מ; איך הצליח הבלון לנווט לשם? האם זו בכלל היתה מטרת המבצע? למה לא הופל בדרך - ומה בכלל התפקיד של בלוני ריגול בעידן של לוויינים, סייבר ומטוסי ביון?
שלום, כאן הקברניט; איך הצליח בלון מסין לשגע את המעצמה הכי חזקה בעולם, ולהתל בחיל האוויר האדיר שלה? כיצד בכלל הגיע לשטח ארצות הברית, ומה באמת חיפש שם?
לטורי "הקברניט" הקודמים:
בואו נתחיל במה שידוע: בלון סיני, שנשא מערכות תקשורת וחיישנים, הופרח מבסיס באי היינאן. הוא טיפס לגובה השיוט שלו, תפס זרם אוויר והחל להתקדם לצפון מזרח - מעבר לים הפיליפינים ועד לאזור אלסקה.
הבלון חדר לקנדה, ומשם נשאוהו הרוחות דרומה לארה"ב - כל הדרך למונטנה. מה יש במונטנה, תהיתם? 60 מפקדות, מחנות, ומתקנים של צבא ארה"ב וחיל האוויר. הרגיש מכולם הוא בסיס מלמסטורם, בו שוכנת כנף 341 שתפקידה שיגור טילים ביניבשתיים - הנשק הכי עוצמתי של ארצות הברית.
בשלב זה האמריקאים החליטו שהבלון הסתובב להם מספיק בחצר האחורית, והגיע הזמן להפיל אותו. כשהגיע לרצועת החוף של צפון קרולינה על כנפי הרוח, פגשו בו מטוסי F22 והפילו אותו בטיל בודד.
כל זה נשמע די מטורלל: הרי כל בלון תלוי רק בחסדי הרוח. איך הצליח לטוס יותר מ-10,000 ק"מ בלי מנוע ולהגיע בדיוק לאזור בסיסי הטילים של הדוד סם? ובכלל, מה ההיגיון בלהפעיל בלון ככלי ריגול בעידן בו יש לוויינים, סייבר וכל כך הרבה אפשרויות ביון מתקדמות? אלו שאלות טובות, שראויות לתשובות טובות.
נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: ב-1794 הוקמה בצבא צרפת קומפאני ד'ארוסטייר - היחידה הצבאית הראשונה שהפעילה כלי טיס. מדובר בפלוגת בלונים שמולאו מימן, ושימשו לתצפית, איתור כוחות ותקשורת; בעידן שלפני מכשיר הקשר, בלון עם דגלים היה אפקטיבי יותר ממישהו שדוהר על סוס לעורף ואומר "קפטן פיקארד מוסר שנגמרה התחמושת".
בלונים כאלה היוו מכפיל כוח גם במלחמת האזרחים האמריקאית, והמונים הופעלו במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה קיבלו תפקיד חדש: יפן הקיסרית שחררה אלפים מהם במטרה שייסחפו לשטח ארה"ב בעזרת זרמי הסילון - חגורות רוח טבעיות קבועות - ויטילו פצצות.
גם בריטניה שחררה בלונים שנועדו להתנגש בקווי מתח, ולא פעם גרמו כאוס דווקא במדינות ניטרליות. בעצם, בלונים שכאלה לא צריכים לנווט - רק לעלות על זרם האוויר הנכון, כשהם נושאים ברומטר וטיימר, שמבטיחים שירדו מאוטוסטרדת הרוחות בתזמון הנכון.
מי שמכיר מספיק את הרוחות ויודע מאין להפריח בלון, יוכל לשלוח אותו כך כמעט לכל אזור. הציוד שנדרש להפרחה נייד ואינו רגיש, וכך אפשר לשלוח בלונים למשימה גם מהחזית או מספינה בלב ים.
מתי הריגול נכנס לתמונה? לאחר מלחמת העולם השנייה, נתקלה ארה"ב בבעיה טיטאנית: כל עוצמתה הצבאית, כל מדעניה ויכולותיה לא הצליחו לחדור מעבר למסך הברזל של בריה"מ.
הסובייטים נערכו למלחמת עולם שלישית בשיא המרץ - ולאמריקאים לא היה מושג מה יביא סטאלין למגרש. כמה מתקדם צבאו בתחום מטוסי הסילון? המכ"מים? האם יש לו טנקים חדשים?
אך למרות משאבים אדירים שהושקעו, נותר חור עצום בתמונה המודיעינית: הנשק הכי סודי ומתקדם נבחן באזורים נידחים בצפון רוסיה, ומטוס ריגול שיתקרב אליהם יחטוף הרבה לפני שיגיע.
גם מרגלים לא היו פיתרון; תשתית המודיעין האנושי של ארה"ב נשענה על גיוס אנשים שעבדו קרוב לצד הדמוקרטי של אירופה. איך יגיעו השפיונים אל קצין ממורמר בבונקר בשממה הקפואה של הקוטב? איך ידעו בכלל היכן הוא, או שהוא ממורמר?
היו ראיות לכך שהסובייטים קרובים מאוד להשלמת פצצת אטום משלהם, והמטה האמריקאי היה בפאניקה; המעצמה עמדה לאבד את היתרון הכי חשוב שלה מול היריב הרוסי. ולכן, המשימה המודיעינית הכי חשובה היתה פרויקט הגרעין של היריב.
הפיתרון היה פרויקט מוגול - בלוני ריגול ייעודיים, שהופרחו מערי חוף בארה"ב ומספינות באוקיינוס (נקראו בלוני סקייהוק) ונשאו ציוד עמוק לשטח רוסי. בתחילה, נשאו מיקרופונים רגישים שנועדו לאתר הדי פיצוץ גרעיני, ובהמשך קיבלו גם חיישני קרינה מתקדמים.
מבצעי מוגול נשענו על בסיס בלוני הליום עשויים חומר פלסטי, ששייטו בגובה של 30,000 עד 40,000 רגל. המטען שנשאו שקל עד 130 ק"ג, וכלל מחזיר הד מכ"מ שיאפשר מעקב אחר הבלון. אחרי שסיים את משימתו, תוכנן כל בלון להיסחף לשטח ידידותי ולהצניח את המידע שאסף.
זה היה, באותם הימים, אחד המיזמים הכי סודיים של ארצות הברית - ברמה שקשה לדמיין; כשבלון כזה נסחף והתרסק באזור ניו מקסיקו ביוני 1947, העדיף חיל האוויר האמריקאי להגיד שזה משהו שמקורו בכלל בפלנטה אחרת. הוא התרסק בקרבת העיירה רוזוול, ואני בטוח שאתם יודעים במה היא מפורסמת.
אחרי שפרצה סופת אש בתקשורת, שינו הגנרלים את ההודעה ואמרו שבעצם זה רק בלון מזג אוויר. ואנשים שראו את שברי המוגול ותמונת בלון חיזוי פסקו שברוזוול נמצא משהו אחר בתכלית. בין השאר, ציינו חומרים דמויי צלופן מתכתי וגודל שלא מאפיין בלון חיזוי. החומר היה רדיד לבידוד חיישני הקרינה, אך בשלב הזה אף אחד כבר לא האמין לקצינים.
גם המידור של פרויקט מוגול היה מעבר לכל היגיון, אפילו בתוך זרועות הביטחון עצמן: בינואר 1948 נסחף בלון וחדר לשטח צבאי בקנטאקי. ולא סתם: לאזור פורט נוקס, בו נשמר מטמון הזהב של ארצות הברית.
המשמר הלאומי הופתע, קבע מיד שמדובר בפולש זר, והקפיץ לעברו מטוסי קרב מדגם מוסטנג. אחד מהם התרסק בניסיון ליירט את הבלון - וגם אז נותר המבצע במחשכים (סיפרתי לכם פעם על התקרית הזו, המוות הטראגי של הטייס תומס מאנטל).
ב-1953 הושק פרויקט מובי דיק - בלונים מתקדמים יותר שנשאו מצלמות, ואנטנות למיפוי תשדורות. 640 כאלה הופרחו לעומק שטח סובייטי, חדרו בחשאי ואספו מודיעין רגיש: תמונות זירתיות של איזורי אימונים וניסוי.
השלב הבא הגיע ב-1956, בדמות פרויקט ג'נטריקס - בלונים שמרחפים יותר גבוה, עם ציוד משופר, והופרחו מטורקיה וגרמניה כדי לכסות שטחים אליהם לא הגיעו הבלונים מארה"ב והאוקיינוסים.
גם מבצע ההסתרה השתפר: במקביל לג'נטריקס הושק פרויקט ווייט קלאוד: בלונים שהופרחו בשטח צפון אמריקה, אך לא נשאו כל מטען. הרעיון היה ליצור כמה שיותר דיווחים על עב"מים ולעזור לסובייטים לחשוב שגם הבלונים אצלם הם משהו לא ידוע, וחלילה לא מבצע ריגול יצירתי.
אבל בלוני הביון האכילו את האמריקאים הרבה חצץ: גם כשנסחפו בדיוק לאזור הנכון עם הציוד הנכון, והסובייטים לא ראו או לא הצליחו להגיע אליהם - חילוץ המודיעין שנאסף היה אתגר מסחרר.
למשל, מתוך 450 בלוני ג'נטריקס, רק 40 השלימו את המשימה - בעוד השאר נסחפו ברחבי אירופה, ויוצרים עוד ועוד דיווחים על עב"מים עגולים ענקיים.
חלק מהבלונים נשאו כיתוב שמסביר שמדובר בציוד מדעי ולא במשהו מסוכן, נפיץ או חייזרי - ואף הבטחה לתגמול כספיק למי שישיב את האבדה לבעליה.
לא ברור מה עלה בגורל מאות הבלונים האבודים, אך כנראה שנסחפו לאוקיינוסים ופרשו לחיי נוחות על הקרקעית.
אך למרות החסרונות, טיסות בלוני הריגול נמשכו. גם בסיקסטיז - אחרי שלווייני ריגול כבר הפכו למציאות, וכך גם מטוסי ריגול סופר-מהירים שחדרו בקלות הגנות סובייטיות. יש תיעוד לגיחות בלוני ריגול שבוצעו לפחות עד 1975, וכנראה שגם הרבה אחרי כן.
ובצדק: יש דברים שבלון ריגול יכול לעשות הרבה יותר טוב מכל מטוס או לוויין. למשל, לוויינים מנוטרים באופן רציף, וכל מדינה יודעת מתי חולף מעליה לוויין של מדינה יריבה. ומטוסי ביון מוגבלים בטווח הפעולה שלהם, בזמן מעל למטרתם, והם יקרים מאוד.
ובלון? הוא נישא על כנפי הרוח ויכול לשהות גם שבועיים-שלושה באוויר. ועבור המכ"מ הוא פשוט רוח רפאים: יש לו שטח פנים גדול, אבל רובו עשוי חומר פלסטי והוא ריק - ולא מחזיר שידורי מכ"מ בצורה בולטת.
רוב ההחזרים יגיעו מהמטען שהוא נושא, וגם אז ייצרו חתימה זערורית שקל לפספס אם לא יודעים מה לחפש והיכן. וכך הצליח בלון ריגול סיני להתגנב לשטח ארצות הברית, להסתובב בה כמו בטיול אחרי צבא, ולשגע את כל מערך ההגנה שלה.
האמריקאים טוענים שכלל לא היתה התגנבות; שהבלון נוטר מרגע הפרחתו, ובהתקרבו לשטחם אף עקב אחריו מטוס U2, היחידי בארסנל האמריקאי שיודע לטוס ממושכות בגבהים של יותר מ-70,000 רגל.
אך כנראה שהמעקב לא היה רציף, והיה כשל לא ברור במערכי הגילוי; אחרת, איך איפשרו לבלון ריגול לגהץ ככה את כל ארצות הברית?
והטירוף האמיתי החל ב-1 בפברואר, כשנוסעי מטוס נוסעים דיווחו שהם רואים מול העיניים עב"מ עגול וברור. רק אז קלט הציבור האמריקאי שיש לו בלון בסלון.
גורמים בפנטגון הסבירו שהיירוט התעכב כדי למנוע נפילת שברים על שטח בנוי; מדובר בבלון שקוטרו כ-60 מטר, ושוקל לפחות 900 קילו. אך בדרכו מאלסקה לקנדה עבר האורח הרבה מאוד שטחים לא מיושבים, בהם יסכן בעיקר את שלוות הדביבונים.
אבל התעלומה הגדולה באמת היא מה בכלל חיפש בלון סיני בשמי ארה"ב, היכן שברור שיימצא ויופל - וייצור כך תקרית בינלאומית. צריך לקרות משהו מאוד חשוב כדי להסתכן בדבר כזה, במיוחד כשמדובר בשתי מעצמות יריבות ובזמנים מתוחים.
סין לא מגלה (שאלתי) והאמריקאים עדיין מנתחים את שברי הבלון שאספו, אך ישנם מספר יעדי ביון אפשריים - שנגזרים ממה שמעניין את הסינים, מה שקורה בארה"ב, ומה שבלוני ריגול יודעים לעשות. למשל, אני די בטוח שדווקא בסיסי הטילים במונטנה לא היו המטרה.
הרי בלונים כלל לא מתאימים לצילום של מחנה, של מטרה נקודתית. לכו תדעו אם הרוחות בכלל יקחו אותו לבסיס במונטנה או למדינה שכנה. אבל בלונים הם כלי מעולה כשצריך לתעד משהו חריג ובולט בשטח גדול - למשל קרינת רקע ותשדורות. ומכך עולות כמה אפשרויות למשימת הבלון הסיני.
הראשונה היא ניטור של ניסוי בטיל שיוט היפרסוני מתמרן. כל העולם מנסה לפתח דבר כזה, כשהאתגרים הטכניים פשוט מסחררים. למשל, טיסה במהירות היפרסונית דוחקת את האוויר לכדי פלזמה - משהו שחיישנים שהותאמו לכך יכולים לראות ממרחקים כבירים, אפילו מהחלל; לא אופטימלי לנשק שאמור להכות בהפתעה.
אף שסין פיתחה נשק שכזה, הוא רחוק מאוד מלהגשים את הפוטנציאל שלו - וטבעי שתרצה לברר אם האמריקאים הצליחו להתגבר על המגבלות והקשיים.
במקרה כזה, בלון ריגול יהיה פיתרון מושלם לניטור חתימות פלזמה - ויש גם יופי של הזדמנות: ארה"ב בדיוק ערכה סדרת ניסויים בנשק היפרסוני מתמרן, שהסתיימה בסוף ינואר.
אפשרות נוספת היא משימת ניטור מערכות גילוי: מערכות הבלון יזהו מתי מכ"מ משדר אליו, ולפי התדר והעוצמה אפשר יהיה להעריך את יכולותיו. עוד אופציה היא משימת מיפוי תקשורת; אנטנה מעופפת שבודקת באילו תדרים מדברים האמריקאים ביניהם, מה מוצפן ומה פתוח, ומה מחובר לאופרציות רגישות.
ועוד אופציה היא מחקר פוליטי: לזעזע את המערכת האמריקאית כדי לראות איך מגיב השלטון, במטרה לשפר מידע של הערכות סיכונים בעתיד - לקראת מבצעים אחרים בשטח אמריקאי. כל אלו דברים שבלון יעשה טוב יותר מלוויין או מטוס. בטח כשיעד הריגול שלך נמצא בצד השני של הפלנטה.
וישנה גם אפשרות שהכל היה טעות: בדרך כלל נצפים בלוני ריגול סיניים בסביבות האי גואם, היכן ששוכנים בסיסי הצי האמריקאי. יכול להיות שהבלון פשוט נסחף יותר מהרצוי, או היה אמור להנמיך ונשאר בתוך זרם הסילון - וכך מצא את עצמו מחרפן את האמריקאים אצלם בבית.
בשבועות שלאחר התקרית, התגלה עוד בלון מגביה טוס באזור מרכז אמריקה, וסין הודתה שזה אחד משלה - אם כי מדובר בבלון ניסוי שסטה ממסלולו. שלושה בלונים נוספים אותרו בשטח ארה"ב וחלקם הופל בידי מטוסי F22 - אך כולם התגלו כבלונים אזרחיים שונים.
התקרית האמריקאית מוכיחה שלמרות שמדובר בפיתוח מאוד ותיק, לבלוני ריגול עדיין יש תפקיד חשוב, ולמרות שמדובר בטכנולוגיה מוכרת היטב - עדיין לא נמצא מענה אפקיטיבי מספיק לגילוי והשמדה שלהם. בעתיד, אספר לכם עוד על בלונים צבאיים, על דברים מיוחדים שעשו איתם לאורך ההיסטוריה - ואסביר למה מאוד קשה להפיל בלון, אפילו אם באים עם F22. טיסה נעימה!
21 תגובות לכתיבת תגובה