אבישי מרידור ב"סווינג". "סבתא שלי אמרה לי שאני מוכשר מדי כדי לוותר על תיאטרון. קיבלתי אישור מזקנת השבט" | צילום: שרון צור
"הבנתי שבגין צדק שאויבנו הם חיות דו־רגליות"
אבישי מרידור, בנם של דן וליאורה מרידור, השלים קריירה של נווט קרב לפני שהפך לשחקן בתיאטרון חיפה. את הטקסט למחזה החדש "סווינג" שינן בין הפוגות במילואים ובעת שאמו וסבתו נפטרו. עתה הוא מספר על הרגע שבו הבין שגם עליו להיות דמות ציבורית אפילו אם זה רק על במת התיאטרון, ועל תחושותיו כלפי הליכוד היום: "אנשים נלחמים בחזית ושם רבים על מי שתה וודקה"
ב־7 באוקטובר עלה השחקן אבישי מרידור על מדים וביקש להתגייס למילואים. "מצאתי את עצמי דופק על דלתות הקריה ואומר: 'חסר גלגל? אני הגלגל'", מספר מרידור, נווט בחיל האוויר. "10 שנים לא נגעתי במדים, ומאז מסדר כנפיים לא הרגשתי כל כך גאה ללבוש אותם. הפטריוטיות ששמתי בצד לכמה שנים, צדקת הדרך והחשיבות להגן על המדינה - פתאום זה נראה לי הדבר הכי נכון. זה היה מרגש לחזור וזו תחושת ביחד שלא היתה במדינה הרבה שנים, בעיקר במילואים".
אבל כעבור חודש התיאטרונים חזרו לפעילות ומרידור החל חזרות ל"סווינג", מחזה מוזיקלי מאת צביה הוברמן ובבימויה שעלה השבוע בתיאטרון חיפה ועוסק בתקופה הסוערת של תל אביב ב־1942, בימי המנדט הבריטי. "מצאתי את עצמי לומד טקסטים להצגה בלילות בין המשמרות בצבא", הוא מספר. במרכז הסיפור נשים המנסות להתפרנס מבידור כשהעולם סביבן בוער, בשילוב שירים מתוך סרטי הקולנוע המצליחים של התקופה, בניהולו המוזיקלי של אמיר לקנר. מרידור מגלם את ארנסט ולנברג, הבעלים של מועדון לילה שאליו מגיעים מדי ערב קצינים בריטים, ערבים עשירים ויהודים שנמלטו מאירופה, ונרקם סיפור אהבה בינו לאחת הזמרות שאותה מגלמת דנה מיינרט (עוד משחקים מיי פיינגולד, דניאל סטיופין, תום גרציאני וגבריאל דמידוב ואחרים).
את "סווינג" הוא מתאר כהכלאה בין "שיקגו", "קברט" ונגיעות של "קזבלנקה": "מצד אחד, זו הצגה אסקפיסטית נוסטלגית עם נאמברים מדהימים, ומצד שני, היא גורמת לך להרגיש שלא התנתקת לגמרי מהמצב. ההצגה מתכתבת עם היום וזה כואב כמה שזה רלבנטי כי המחזה נכתב לפני 7 באוקטובר. הוא מתרחש במלחמת העולם השנייה, וכשדניאל מדבר עם הקהל במועדון על הדאגה שלנו לאנשים באירופה שלא יודעים מה קורה איתם, אני רק חושב על החטופים. אם היית מדברת איתי לפני חצי שנה, הייתי אומר שתקופת הקוממיות של המדינה תמה. אבל עכשיו זו עדיין מלחמה על הקיום שלנו. יש לנו מדינה אבל עדיין לא התייצבנו".
"מחקתי את התיאטרון לשמונה שנים"
אבישי מרידור (38), פרוד ואב לקרני בת ה־4, גדל בירושלים ומתגורר בתל אביב. הוא הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של חבר הכנסת והשר לשעבר דן מרידור והכלכלנית הבכירה ליאורה מרידור, ששימשה בין השאר כמנהלת המחקר בבנק ישראל ונפטרה לפני שלושה חודשים. אחיו שאול היה ראש אגף תקציבים במשרד האוצר.
אבישי מרידור חלם להיות שחקן מגיל 9, אחרי שצפה עם אמו בהצגה "משרתם של שני אדונים" בהבימה ("אני חייב את זה לאמא"). בצבא היה לו ברור שהוא הולך למסלול קרבי. "התגייסתי לקורס טיס והייתי בטוח שאני הולך לעוף משם ולהיות קצין בשריון כמו אבא ושני האחים שלי. אחרי שנה וחצי אחי שאול אמר לי שנראה לו שאני עומד לסיים את הקורס ובאותו רגע הלכתי לחתום ויתור. אחרי לבטים החלטתי להמשיך ומחקתי את התיאטרון מהחיים לשמונה שנים".
הוא כבר שירת כנווט קרב אך בעקבות תאונה שבה נהרגו שני חברים שלו בהתרסקות מטוס 16־F הספקות החלו לקנן בו שוב. "אני זוכר שנסעתי עם סבתא שלי לקונצרט והיא שאלה 'מה עם המשחק'. אמרתי לה שאני גמרתי עם זה, והיא אמרה 'זה נראה לי מקצוע נורא ואיום אבל אני חושבת שאתה מוכשר מדי כדי לוותר על זה'. קיבלתי אישור מזקנת השבט - עשיתי שינוי של 180 מעלות".
זה לא קרה מיד. לפני כן עוד עשה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל וניהול באוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת רייכמן. רק בגיל 26 מצא עצמו בפקולטה לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. משם המשיך לתיאטרון הקאמרי ושיחק ב"על האש", "מפיסטו", "האחרים" ועוד, ובהבימה ב"חפץ" וב"עוד חוזר הניגון", וכיום הוא משחק בתיאטרון חיפה.
סבו מצד אביו הוא אליהו מרידור שהיה מראשי האצ"ל וח"כ מטעם חירות, אביו הוא סגן ראש הממשלה לשעבר דן מרידור ואמו ואחיו גם נשאו במשרות ציבוריות. האם החיידק הפוליטי והציבורי לא דבק גם בו? "היו מחשבות גם על מסלול כזה אבל הבנתי שהעור שלי שקוף מדי לפוליטיקה, בניגוד לאבא שלי שדברים עברו לידו. למשל, כששידרו את 'החרצופים' בטלוויזיה, זה בכלל לא הזיז לו, אבל אני הייתי בן 12 וזה קרע אותי לגזרים, זה גמר אותי. נכון שהייתי ילד אבל זה גם עניין של אופי. אני בעד סאטירה ומבין סאטירה אבל לא הייתי שורד דבר כזה. הלכתי למקום שבו להיות רגיש זה יתרון, ובשבילי להתרגש על במה זו אחת המתנות הגדולות של החיים".
איך הגיבו בבית כשעזבת את הטיסות לטובת לימודי משחק?
"זו היתה הקלה בשבילם. ראו שלא טוב לי. אמא דאגה בכל פעם שהייתי ממריא והיה לה קשה. אבא מאוד גאה שחזרתי לשרת במילואים עכשיו, אבל הפעם זו ממש היתה מין פטריוטיות שהתעוררה בי מחדש, הגנה על הבית. אני הכי מעריך עכשיו את הלוחמים בשטח והאמהות שנשארות עם הילדים".
מרידור בחור צנוע, עד כדי כך שאפילו ערך בוויקיפדיה אין לו. "זה לא ההדר הבית"רי", הוא צוחק. "בכל מה שקשור לקידום עצמי אני בעייתי. גדלתי בבית שבו פרסום היה משקולת שצריך להחזיק כדי לעשות את העבודה ולא משהו שאתה רוצה, אולי זו הסיבה שבסוף אבא שלי יצא מהאירוע הזה. לקח לי זמן להבין שאני לא יכול להיות פריבילג ואני צריך לעבוד גם בלהיות מוכר".
עברה עליו שנה לא פשוטה. הוא נפרד מבת זוגו ואיבד בשבוע אחד בנובמבר האחרון את אמו ליאורה וסבתו רעננה, חוקרת ספרות יוונית, שנפטרה בגיל 100. "באופן מוזר דווקא זה שהכל קרס סביבי הקל עליי לעבור את התקופה הזאת כי זה שם אותך באיזה אלפיון עליון של אושר ואיכות חיים לעומת הזוועות שאנשים עברו פה, התחושה היא שכולנו פריבילגים".
ועדיין כשהוא מדבר על אמו עיניו מתלחלחות. "עם כל הדבר הנורא שעברתי אישית, השבעה הכפולה היתה סוג של בריחה מהמלחמה ואפשרות להיות עם הכאב האישי שלנו. אבא איבד את אמו ואשתו בשבוע. ישבנו שבעה בבית של סבתא בקומת קרקע כשבקומה מעל אמא גוססת. פעם ראשונה שראיתי את אבא לא יודע מה לעשות ואיפה להיות. יצאנו ללוויה של אמא באמצע השבעה של סבתא".
"יכול עדיין להתחייב על רוויזיוניסטי"
תרבות היתה חלק בלתי נפרד מהבית שבו גדל. "צריך להכיר את תורת ז'בוטינסקי אבל גם את התרגום שלו ל'העורב' של אדגר אלן פו. יש סיבה שהוא המנטור של התנועה הזאת ובטח של הבית שלי, כי זה שילוב נדיר בין איש רוח לאידיאולוג ומדינאי".
הוא מקפיד להשתמש במונחים "רוויזיוניסטי" או "בית"רי" לאורך כל השיחה, וכשאני שואלת אותו על מה שקורה בליכוד היום, הוא עונה: "בגלל זה אני מדבר על רוויזיוניזם, כי הליכוד היום זה משהו אחר. בבחירות המוניציפליות בתל אביב הליכוד רץ ברשימה עם עוצמה יהודית - זה כבר שלב ההתעללות בגווייה של המפלגה שמנחם בגין הקים. אבא עזב את הליכוד וחזר וב־2013 היו הפריימריז האחרונים, שבהם הוא לא נבחר, הייתי איתו בגני התערוכה. זו תחילת השינוי בליכוד. כולנו היינו רוצים לדעת מה קורה שם היום, היינו רוצים להיות בתקופה שיש לנו יותר אמון במנהיגים שלנו ובענייניות של קבלת ההחלטות שלהם. אנחנו בתקופה לא פשוטה שאנשים נלחמים בחזית - ושם רבים על מי שתה וודקה".
הוא מספר שכששואלים אותו לדעתו הפוליטית, "אני אומר שאני מאמין במה שז'בוטינסקי ובגין האמינו. איפה למקם את זה היום? אין לי מושג. בית"רי או רוויזיוניסטי זה משהו שאני עדיין יכול להתחייב עליו. ככל שאנחנו מתרחקים מהתקופה של האנשים האלה, צדקת הדרך שלהם יותר ברורה. אף אחד לא עוצר היום להסתכל על מה שז'בוטינסקי אמר, למשל, שבמדינה שלנו אם ראש ממשלה יהיה יהודי - סגן ראש הממשלה יהיה ערבי. או שארץ ישראל השלמה לעולם לא תהיה על גבי שוויון זכויות. ואגב רוויזיה, גם אצלי כמו אצל כולם 7 באוקטובר שינה תפיסה. לא שהייתי באשליה שבצד השני יש יד מושטת לשלום, זה התנפץ לי כבר בקמפ דיוויד, אבל אחרי 7 באוקטובר אין לי מושג מה הפתרון כשבצד השני יש חיות אדם כאלה, מה שבגין היה מכנה 'חיה דו־רגלית' - בני אדם הם לא".
לקחת חלק במלחמות?
"כן. טסתי בעופרת יצוקה ובעמוד ענן. לפני 7 באוקטובר עוד היו לי מדי פעם סיוטים ותחושת אשמה למה הייתי צריך להרוג אנשים. זה לא רודף אותי יותר. אין דרך להשוות בין הצד שלנו לשלהם, בטח כשאני יודע שחיל האוויר והצבא עושים כל מה שאפשר כדי להימנע מלפגוע באזרחים. אנחנו לא חיות אדם".
מה חשבת על מחאת הטייסים?
"לא היה לי ספק שייקחו את הסרבלים ויעלו לטוס. יכולתי להבין את הדילמה הנוראית שהם נקלעו אליה, אבל שמחתי שאני לא זה שצריך לפתור את הדילמה הזאת".