"אצלי או אצלך": יותר סרט אימה מאשר קומדיה רומנטית

עירית לינור, בימים שבהם היתה סופרת מוצלחת, כתבה פעם משפט בסגנון: ידידות בין גבר לאישה היא רומן שהשתבש. זו נקודת המוצא העלילתית של "אצלי או אצלך", הקומדיה הרומנטית היחסית מושקעת ויחסית נוצצת שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, עם ריס ווית’רספון ואשטון קוצ'ר בתפקידים הראשיים, ועם התסריטאית אלין ברוש מקנה ("השטן לובשת פראדה"), שזה הסרט הראשון בבימויה.

דבי ופיטר נפגשו לפני 20 שנה. אחרי לילה אחד במיטה שלא התפתח לזוגיות, השניים התפצלו לשני חופי ארה"ב: היא בלוס אנג'לס והוא בניו יורק, ונשארו בקשר חברי ואפלטוני כל השנים האלה, בעיקר באמצעות שיחות טלפון יומיות שמדווחות זה לזו על מערכות היחסים הכושלות של כל אחד מהם. בדרך שניהם ויתרו על חלומותיהם הספרותיים לכתוב או לערוך: הוא נהיה יועץ עשיר לענייני מיתוג והיא הפכה לאם חד־הורית חרדתית שעוסקת בניהול ספרי חשבונות ולא בעריכת ספרי קריאה.

20 שנה אחר כך, כשדבי נתקעת ללא בייביסיטר לבנה (בן ה־13), רגע לפני שהיתה אמורה לטוס לקורס קיץ בקולג' ניו יורקי, מחליט פיטר להיות חבר טוב, לטוס לצד השני של אמריקה ולשמור לה על הבן ועל הבית, בזמן שהיא מתארחת בדירה שלו. וכך, כשכל אחד מהם חי בטריטוריה של הזולת, הם מגלים ששיחות הנפש והעומק היומיומיים שהם ניהלו, צנזרו לא מעט פרטים מחייהם האישיים ומרגשותיהם האמיתיים. איך זה נגמר בסוף — כולם יודעים.

צפייה ב"אצלי או אצלך" היא חוויה מעט מצחיקה: זה נראה סרט מושקע, עם כוכבים אהובים, כזה שנראה כמו משהו שאולי פעם כבר ראינו. פעם זה היה אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן ופעם ריס ווית’רספון ומתיו מקונוהיי, אז הגיוני שעכשיו זה יהיה ווית’רספון וקוצ'ר יחד, בסרט שלמעשה לא מקנה להם יותר משתי סצנות יחד באותו חדר.

שניהם מוארים באופן מושלם (בהוליווד, זה סימן לתקציב נכבד) על ידי הצלם של "השטן לובשת פראדה" ו"חתונה בהפתעה" עם ג'יי לו, והסטים האורבניים בניו יורק ובלוס אנג'לס פוטוגניים להפליא. המחשבה עולה מיד: האם אנחנו רואים די.וי.די של סרט שהחמצנו בניינטיז? הרי עד לפני כמה שנים סרט כזה, עם הכוכבים והקונספט האלה, היה הופך לאירוע קולנועי שובר קופות, ואילו עכשיו נדמה שקומדיות רומנטיות הן נוצות האווז שממלאות את הפוך של נטפליקס.

"אצלי או אצלך" מספק תשובה אפשרית לשאלה "מה קרה לקומדיה הרומנטית?". היא הפכה לטאבו. קומדיות רומנטיות עסקו בגיבורים שבחיפושם אחר אהבה קפצו ראש לתוך בריכת שחייה ריקה ממים וקיוו שמישהו או מישהי יתפסו אותם לפני ההתרסקות. "אצלי או אצלך" עוסק בצמד פחדנים שבמשך 20 שנה לא מסוגלים להגיד זה לזה איך הם מרגישים. כל עשור והפחד שלו — הפחד ממחויבות, הפחד מנשים חזקות ועצמאיות ומגברים קרים ומרוחקים, והפחד מזה שחיזור שלא במקומו, שמבוצע לא באופן הדדי, עשוי לגרור השלכות פליליות. יש סיבה טובה לחשוש מכל הדברים האלה, אבל סרט שעוסק בפחד לא יכול להיות קומדיה רומנטית אלא סרט אימה. ונדמה שזה מה שקרה קצת לקומדיות הרומנטיות של ימינו: הן נהיו מבוהלות ממה יגידו השכנים.

זה מאכזב בסרט הזה באופן מיוחד כי בשנים האחרונות היה נדמה שריס ווית’רספון, עם אימפריית התוכן שהקימה, מצאה את הדרך לייצר תוכן נשי, פמיניסטי, מתקדם, שובר מוסכמות ופורץ תקרות זכוכית. בדרמות זה עובד לא רע בכלל (מ"שירת סרטני הנהר" ועד "תוכנית הבוקר"), אבל בקומדיה רומנטית היא פתאום קופאת, כמו הפשטידות הקפואות במקפיא של הדמות שלה, בסרט שנראה כאילו הוקפא בימים שבהם עירית לינור כתבה את "שירת הסירנה" ו"הבלונדינית הסודית", והופשר עכשיו.

"אצלי או אצלך" עלה בנטפליקס לכבוד ולנטיינז דיי שחל מחר. שיבוץ מסחרי לזוגות בחיפוש אחרי תוכן רומנטי ונוח להתכרבלות. ככזה הוא אפילו תעשייתי כפליים ויש לכם את הרשות להילחם בשיווק הציני ולהתנגד לו, לצפות בו במועד אחר. ובעת הצפייה, יש מקום גם להתקומם על הניקוד של הסרט בעיתון: בעוד אף אחד לא יגיד שהסרט הזה טוב במיוחד, אפשר להודות שבתור סוכר לבן מתועש ומלא חומרי שימור הוא אפקטיבי למדי, בייחוד לזוגות שמקבלים את הקומדיות הרומנטיות שלהם כמו הזוגיות שלהם — כאקט של שגרה.