הדרך לריסון האינפלציה עוברת בתקשורת מסודרת עם השווקים

לקראת תחילת המחצית השנייה של השנה, נראה כי הבנקים המרכזיים בעולם פועלים במציאות מורכבת מאוד. סימני השאלה להמשך רבים וראוי שישתפו כמה שיותר את הציבור ביכולות שלהם, אך גם בהתלבטויות ובמגבלות שלהם. אם בנק מרכזי מעדיף לפעול פעם בשקיפות ופעם בערפול (לפי העניין), הפעם אני מציע שקיפות.

ברוב המקומות כבר עלו הריביות בשיעורים חדים ומרמות אפסיות כבר הגיעו לארבעה וחמישה אחוזים. מעת לעת סברו בשווקים כי די יהיה בריביות נמוכות יותר על מנת להתמודד עם עליית האינפלציה, אך כל פעם מחדש הסבירו הנגידים כי האינפלציה הבסיסית, זו ש"מתעלמת" מהתנודות בשוקי הסחורות (מזון; אנרגיה) ומשקפת טוב יותר את הביקושים בתוך המשק, עדיין "דביקה" ועיקשת. הם הסבירו כי ריסון הריבית נועד למתן את התייקרויות השירותים והבלתי סחירים בתוך המשק ושזה ייקח זמן. כשהאינפלציה יורדת, אך ליבת האינפלציה לא (או פחות), קשה יותר להסביר למה עדיין צריך להעלות ריבית.

בעצם אין להם יכולת לדעת כמה הריבית תצטרך לעלות כדי שהאינפלציה תרד ולכן צריכים כל הזמן לבדוק שני קווים שמנחים אותם: האחד, להשיב מהר ככל הניתן את האינפלציה ליעד (אחרת יש חשש שהיא תתבדר ויהיה קשה וכואב עוד יותר לשלוט בה); השני – לחתור ליעדי האינפלציה שנקבעו בעבר. כמובן, שני הנושאים קשורים זה בזה. אם חושבים שבתקופה הנוכחית אפשר "להסתדר" עם יעד גבוה יותר, צריך פחות העלאות ריבית כדי להגיע אליו ו/או אפשר להסתפק בהורדה איטית יותר של האינפלציה מהרמות הגבוהות הנוכחיות שלה.

במבט להמשך השנה, נראה לי שהדבר החשוב ביותר מבחינת הבנקים המרכזיים יהיה לנהל תקשורת רצופה, מסודרת, נכונה וכנה עם השווקים. להכיר במגבלות המדיניות ולהתוות מדיניות ברורה עם יעדי ביניים, תוך שימוש והחצנה של כלים כמו התחזיות הכלכליות התקופתיות שלהם לצורך כך. הנה ארבעה דברים שכדאי לעשות:

א. להודות ביושר, כפי שעושה בנק אוף אינגלנד, למשל, כי לאינפלציה ייקח זמן רב לרדת ויהיו לא מעט גלי עליות-ירידות בדרך. גם הבנק המרכזי של אירופה עבר שינוי כזה. פעם היה טולרנטי לאינפלציה ודאג יותר לצמיחה והיום מדבר בגלוי על האינפלציה כיעד ראשון במעלה. זה אומר יותר העלאות ריבית. צא לציבור והסבר זאת.

ב. להבהיר כי איתנות שוקי ההון והסביבה הפיננסית חשובה, הריבית תשתדל להתחשב בכך, אך אם לא תהייה ברירה היא תעלה וגם תגבה מחיר מהשווקים; שלא ימהרו לקפוץ למסקנות ממדד כזה או אחר, שהיה נמוך/גבוה מהצפי.

ג. להסביר כי למרות שהם הראשונים שפונים אליהם ואלו שיכולים להגיב הכי מהר, עדיין נחוצה עזרה של הממשלות. בלי שהן ינקטו מדיניות תקציבית מרסנת (צמצום הוצאות וגירעונות), הריבית תצטרך להיות גבוהה יותר. חשבו כמה זה חשוב בסיטואציה של ישראל, למשל.

ד. להסביר כי האינפלציה לפני הקורונה (אפסית, שלילית, כמעט בלי הפתעות) והאינפלציה פוסט קורונה (גבוהה ותנודתית יותר) הם שני דברים שונים, בלי קשר למדיניות המוניטארית או כמה זמן ייקח להוריד אותה. רמת אי הוודאות עלתה והיא תלווה את האינפלציה זמן ארוך לאחר שתרד לרמות הרצויות. לכן גם הריבית תהייה תנודתית ותגובתית יותר. זה שהם מציינים תמיד שהמדיניות "תלויית נתונים" זה צעד נכון בכיוון.

בשורה התחתונה, נכתב רבות על השאלה כמה צריכה הריבית לעלות (וכמה צריך להפעיל כלי מדיניות נוספים) כדי להחזיר את האינפלציה לרמות היעד. דובר גם על הכאב הכלכלי הכרוך בכך. אני טוען כי הקפדה על ערוצי התמסורת שציינתי ובכלל על שיח רצוף וכן עם הציבור תוכל כשלעצמה לייתר חלק מהעלאות הריבית שיידרשו, בסופו של יום, להשגת המטרה.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי במזרחי טפחות