"אני במפץ יצירתי אך מנסה לא להיות ביג שוט"

לא בכל יום כוריאוגרף בת שבע וזוכה פרס ישראל אוהד נהרין מזמין יוצרים להשתתף במחול שחיבר. בעבר חלק ערבים עם כוריאוגרפים כמו שרון אייל ורועי אסף, שהעלו עבודה שלהם לצד עבודה שלו, אבל את היצירה החדשה "מומו", שתעלה בשבת בסוזן דלל, הוא מעלה בשיתוף עם היוצר והרקדן אריאל כהן ורקדני להקת בת שבע.

"זה לא מובן לי מאליו וזו התרגשות רבה", אומר כהן. "מה שמרגש בלעבוד עם בת שבע ואוהד נהרין זה הזכות לעבוד עם המחקר הפעיל שהמקום הזה מצוי בו. אני לומד שם כל יום".

היצירה היא של אוהד נהרין בשיתוף אריאל כהן והרקדנים. איך זה מתחלק בפועל? "הרבה שואלים אותי אם זה חצי־חצי", משיב כהן. "זה קצת כמו לשאול אנשים איך עושים אהבה. זו עבודה אחת משותפת. יש לי מפץ יצירתי וביטחון באיך שאני חושב על דברים. עם זאת, אני לא מנסה להיות ביג שוט. גם עכשיו כשאני פוגש את אוהד, אני די מתרגש. הוא יוצר שזו זכות גדולה להגיד שאני קולגה שלו. אוהד נותן לי חופש מוחלט להיות מי שאני, ואני נותן לו חופש מוחלט להיות האייקון שהוא והבן אדם רב־השכבות והידע שהנו".

כשכהן (39) מדבר על היצירה שלו, הוא לא מדבר רק על מחול. את דרכו החל כרקדן בלט קלאסי, והשתתף בהפקות של הבלט הלאומי של הולנד. ב־2005 הצטרף לאנסמבל בת שבע. במקביל החל ללמוד אצל מעצבת התלבושות הנודעת רקפת לוי. "היום אני מעודן, אך בגיל שהיה לי צורך להביע את עצמי הייתי יותר צבעוני", הוא אומר.

הוא זכה להתלוות ללוי והיה מעורב בפרויקטים נוספים ששילבו בין אופנה וארט במגזין “360 מעלות" ולצד אושיית האופנה ובמאי התוכן והקליפים נמרוד פלד. "היה לי חשוב להתערבב באופנה גם כדי להבין משהו על מחול ומופע, ולחזור אליו גם כיוצר".

החיבור האישי לנהרין נוצר לאחר שנהרין ראה עבודה שלו “מאבקים לאהבתה של המאה ה־21”, והזמין אותו לעצב את התלבושות ליצירה "שדה 21" מ־2011. שנתיים אחר כך חזר לרקוד בבת שבע והיה אסיסטנט של נהרין ביצירות "עבודה אחרונה" מ־2015 ו"ונצואלה" מ־2017.

"מומו", המופע הנוכחי, כולל שתי עבודות שמתאחדות ורצות זו לצד זו על הבמה. הראשונה מבוצעת על ידי רביעיית רקדנים גברים, השנייה על ידי קבוצה מעורבת של שבעה רקדנים ורקדניות. הפסקול נשען ברובו על האלבום “Landfall” של לורי אנדרסון ביחד עם רביעיית קרונוס. "זה מחול על אהבת מוות", מתייחס כהן ליצירה, אבל משאיר מקום לפרשנות: "מחול טוב מאפשר לצופה שיעלו לו רעיונות משלו לגבי היצירה מתוך האינטליגנציה הרגשית".

בחזרה הפתוחה שהתקיימה החודש ל"מומו" אמר נהרין שכהן הוא אחד האנשים המיוחדים שפגש. "הוא יכול לשלוח לי קטע וידיאו מיוטיוב, תמונה או מוזיקה ולשגר אותי למקום שלא הייתי מגיע אליו אחרת".

"אני עדיין מרגיש את אחותי"

במקביל לקריירת המחול כהן מעורב בפרויקטים חברתיים חשובים. מותה הטראגי של אחותו אתי לפני 14 שנה בגיל 27 עיצב את תפיסת עולמו והניע אותו לפעולה. "אתי היתה קורבן למיתוס היופי ונטלה לעצמה את החיים אחרי שנים של התמודדות עם הפרעות אכילה. תמיד הייתי ער לסבלן של נשים ולשימוש הבלתי מבוקר בתפיסות של יופי כדי למשטר אנשים ולייצר אצלם שנאה עצמית". כהן אומר שבזכות השהייה במחיצת אחותו "אני יכול היום להציע מודעות או תמיכה לכל אדם שאני מזהה אצלו את הרגישות הזו. עוד כילד בעולם המחול הייתי רואה מישהי נכנסת לשירותים להקיא, מזהה, פותח את הדלת ואומר לה בואי".

גם עולם המחול העמיד רף של משקל לרקדניות שלו.

"עולם המחול לא מייצר הפרעות אכילה. אם בעבר היו מורים שהעירו על משקל, אנחנו עובדים כדי לשנות אג'נדות, וחלה מגמת שינוי משמעותית, כמו בעולם האופנה שנהיה בו מנעד רחב יותר של דוגמניות במשקל וצבעים. זה מאוד חשוב לי, בטח לאור מה שחוויתי אישית. הייתי מאוד קרוב לאחותי ואני עדיין מרגיש אותה. אני חושב עליה בשמחה ולא בצער. מה שהכי מרגש בגעגועים זה שהם ביטוי לאהבה שלך כלפי מישהו בלי הנוכחות שלו. אפשר להתעצב מזה שהאדם לא איתך פיזית, אבל גם לקבל את הגדולה בכך שיש בך את האהבה הזאת בפנים".

כהן גם מעורב בקידום של אפליקציית "מעטפת", מיזם חברתי ללא מטרות רווח, מרחב דיגיטלי לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית המספק להם מידע מהימן, תמיכה רגשית, רפואית ומשפטית. האפליקציה גייסה מעל 200 אלף שקל במימון המונים ונמצאת בימים אלה בפיתוח.

הגעת לשם מחוויה אישית?

"אני עצמי לא עברתי תקיפה מינית אבל לצערי אין מי שלא מכיר מישהו שעבר. היזמית של האפליקציה, הילה ורנר, היא סטודנטית לרפואה וחברה שהכרתי דרך אחותי. האפליקציה היא ראשונית, חדשנית ומצילת חיים, ומטרתה להעניק מעטפת לכלל הנפגעות והנפגעים באוכלוסייה ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר. היא מותאמת לכל שלב בהתמודדות עם הפגיעה, בין שזו התרחשה בילדות, בין שבהווה ובין שמתמשכת, ומציעה גם מענה חירום, טיפול ושיקום. מיניות משחר ההיסטוריה לא היתה מתווכת טוב לנערים ונערות בחברה שלמה שתפריט כל דד ועכוז בלי אחריות".

אך כהן מסייג ומבדיל: "אני אוהב את האחריות שאמנות לוקחת על מיניות, לעומת חוסר האחריות שהמסחריות נוקטת כלפי מיניות. גם להשתמש בדימויים של שדיים, משקפי שמש וגלוס לעיני ילדים — זה סוג של פגיעה כי אין פה שום נטילת אחריות".

בנוסף מעביר כהן שיעורי גאגא (שפת תנועה שפיתח נהרין — מנ”ש) בהתנדבות לקהילה הטרנסית במסגרת פרויקט גילה להעצמה טרנסית. "הרגשתי ששווה לייצר קשר בין שפות התנועה שמאפשרות את הגוף, בצורה שלא מתווכת על ידי מראה ומגדר, עבור הקהילה הטרנסית שעומדת בקו החזית של שאלת הדימוי — נושא שמכה בכולנו כחברה. אוהד הקצה כמות שיעורי גאגא חינם ולי ארבל תרמה את הסטודיו לבלט. אמנות טובה מניעה לבבות וחשוב להקנות את זה גם לקהילה הטרנסית".

מגדר ומיתוס היופי הם דברים שונים אבל כהן מחפש את הקשר ביניהם. הוא אומר לסיום "כי שניהם מתייחסים לאיך אנחנו צריכים וצריכות להיראות, אלה עניינים של צורת משטור וצורת הנכחה. הרגישות שלי נובעת אולי מתוך הזהות ההומוסקסואלית שלי או של חבריי וחברותיי בעלי המגדר הנזיל שפגשתי לאורך השנים, ומתוך אהבתי למחול ותנועה שמאפשרת חקירת גוף שחפה מהצעת קריאה שאתה כבר מכיר על עצמך"