מחקרים מגלים: ספורטאים שמתמקצעים בענף אחד חשופים יותר לפציעות

לפני מספר שבועות, כשספורטאיי הצעירים החלו לקבל את תוכניות האימון שלהם לקיץ, חיוך רחב התפשט על פניהם. כמו בכל שנה, זמן הריצה האינטנסיבי למדי לו התרגלו (וממנו התעייפו) במשך העונה, התחלף בתוכן מגוון ושונה בתכלית: רכיבות אופניים ארוכות בטבע ושיעורי ספינינג ממריצים החליפו לפחות מחצית מהריצות השבועיות, אימונים כיפיים בבריכה שכללו גם לימוד ושיפור שחייה חיפו גם הם על קילומטרז' הריצה המכובד למדי שנגרע מרגליהם. אימוני הריצה המועטים שנותרו להם לבצע במהלך השבוע קיבלו טוויסט בעלילה והומרו לאימונים משפרי סגנון, טכניקה וכוח על גבי מדרגות תלולות. לחץ התחרויות הטיפוסי של העונה הומר בטיולים כיפיים בחיק הטבע ובמחנות אימונים מגבשים.

אבל לא רק בקיץ. גם במהלך העונה הספורטיבית עצמה, חשוב לנו מאוד להקפיד כמה שיותר עם הספורטאים הצעירים שלנו, שגילם נע בין 7 ל־18, על הגיוון והעניין. בכל הזדמנות שיש אנו מבצעים משחקים ספורטיביים מאתגרים שאינם חלק אינטגרלי מהענף שלנו: משחקי כדורסל ופוטבול, קפיצות על חבל, קפיצות לגובה ולרוחק, מרוצי שליחים שונים ומשונים, תופסת ישנה וטובה ולעיתים גם כדורגל. כל זה בנוסף לאימוני חיזוקים שגרתיים שאינם פוסחים על אף שריר בגופם של הילדים.

מדוע כה חשוב לתבל עבורם את השגרה בכל הזדמנות? בראש ובראשונה כדי להרחיק את האויב מספר אחד של ילדים העוסקים בספורט — שחיקה ומיאוס מנטלי. אבל לא פחות חשוב מכך, כדי למנוע מהם להיקלע לפציעות מיותרות שמקורן בשחיקה הפיזית. מלבד הניסיון והעדויות המצטברות מהשטח לאורך השנים, שלל מחקרים שיצאו לאור בשני העשורים האחרונים הצביעו באופן מובהק על כך שספורטאים מגיל 7 ועד 18 שהתמקצעו רק בענף שבו עסקו, היו חשופים יותר לפציעות שמקורן בעיסוקם הספורטיבי. אחד המחקרים, שבדק 546 שחקניות כדורסל, כדורגל וכדורעף מקנטקי שהתמקצעו בענף הספורט שלהן בלבד, ואיבחן כי הסיכוי שלהן לסבול מכאבי ברכיים שמקורם בפציעות שחיקה היה גבוה בכ־50%.

מרבית המומחים בתחום גורסים כי הגיוון בפעילויות הספורטיביות קריטי במיוחד בשלבי הגדילה המואצים: גילאי 10-9 אצל הבנות ו־11 ו־12 אצל בנים. במקום לפתח דפוס פעילות חד־גוני ומונוטוני המזניח שרירים רבים וחשובים לתפקוד הגוף, יש לבצע כמה שיותר דפוסי תנועה שיאפשרו חיזוק מרבי ושליטה מיטבית בכל איבר שרק ניתן. להפחית עד כמה שניתן את העומס הרב והשוחק שמצטבר במהלך עיסוק בענף ספורט ספציפי ולפזרו על קבוצות שרירים נוספות שלעיתים מוזנחות. המסר שצריך לעבור בגילים האלו הוא שספורטאי טוב הוא ספורטאי שלם. לא כזה שמצטיין רק בפעולה אחת או ענף אחד, אלא כזה ששולט טוב עד כמה שאפשר בכמה שיותר מיומנויות ספורטיביות. גם כאן קובעים המחקרים שאלו לרוב גם מגיעים רחוק יותר.

"ביצוע של פעילויות ספורטיביות נוספות או קיומן של פעילויות משפחתיות בהחלט יכולים לעזור", אומרת רופאת הספורט האמריקאית הבכירה, קריסטן וינגפילד. לדבריה, אסור לעודד ילדים לקפוץ מעל הפופיק ולבצע פעילות ספורט עם קבוצות גיל בוגרות יותר שאינן מותאמות לצורכיהם. עליהם להתאמן בהתאם ליכולתם תוך שמירה על שפיות ופרופורציה במספר האימונים. כלל האצבע גורס שעל ספורטאים צעירים להתאמן פחות שעות בשבוע מגילם. כלומר: רצוי שילד בן 13 יתאמן פחות מ־13שעות מצטברות בשבוע, אחרת הסיכון שלו להסתבך בפציעה עולה משמעותית.

המלצה נוספת של רופאי הספורט לילדים העוסקים בפעילות גופנית תחרותית היא להקדיש גם זמן למשחק חופשי עם חברים. אני מעודד את ספורטאיי הצעירים ללכת לטפס ולטייל, לשחק כדורסל ולבלות על מתקני הנינג'ה כמה שהם רק רוצים. במחנה האימונים האחרון שקיימנו במקביל לאימוני ריצה מייגעים ומועילים, שיחקנו ה"דגל", קיימנו שיעורי שחייה ותחרויות חתירה בבריכה כשהספורטאים ישובים בתוך אבוב. גם כאן ישנם מחקרים שמראים כי מים צוננים ומעט שחייה מזרזים את קצב ההתאוששות בין האימונים ואף מפחיתים במידת מה את הסיכון המיידי בפציעות.

"אני חושב שזה נאיבי לחלוטין להגיד: אוקיי, בוא ניקח את הילד או הנער הזה שממש מצטיין בענף ספורט מסוים ונבקש ממנו לעסוק בענף ספורט נוסף במקביל", סבור נירו ג'יאנטי, חוקר בתחום רפואת הספורט שמתמחה בהפעלת וכתיבת תוכניות ספורט לילדים ונוער. "הפתרון הוא פשוט לקחת אחריות ולעבוד איתם". לדבריו, את הגיוון הנדרש יש ליצור בתוך המסגרת הקיימת, ויהיו הקשיים אשר יהיו, כאשר מטרת העל היא מניעת פציעות השחיקה המיותרות.

"זה לא שאני מצפה שבאקדמיתי טניס לילדים תהיה פעילות מאורגנת של כדורסל, כדורגל או ענפים ספורט אחרים", הוא מסכם, "אבל מספיק שהם ישתמשו מעת לעת, או אפילו במהלך החימום, בתרגילים שמכילים מיומנויות מוטוריות של ענפים אחרים. זה יכול לגרום להבדל משמעותי אצל ספורטאים צעירים ולהעניק להם דפוסי תנועה חשובים נוספים שישרתו אותם בעתיד".