"7 באוקטובר הוא יום הכיפורים של השירות הציבורי. הכל בקריסה מוחלטת"

"שורשיו של המחדל שבו השירות הציבורי לא תפקד בעקבות אירועי 7 באוקטובר נטועים, לדעתי, בתהליכים שהתרחשו בעשורים האחרונים, שיצרו עיוות הרסני בהתאמה בין האחריות של כל בעל תפקיד מקצועי לסמכות שלו לקבל החלטות", טוען בן מיוסט, ששימש משנה למנכ"ל משרד רה"מ בתקופה שבה נפתלי בנט ויאיר לפיד היו ראשי ממשלה.

ב־7 באוקטובר נחשפנו לא רק למחדל ביטחוני איום, אלא גם לאוזלת יד של השירות הציבורי. העובדה שגם היום, 45 ימים מפרוץ המלחמה, הנוכחות של המתנדבים בולטת הרבה יותר מזו של משרדי הממשלה היא כל הסיפור. עובדים במשרדי הממשלה נשארו בבית בשבועות הראשונים למלחמה דווקא כשהציבור בכלל ובפרט בעוטף עזה היה זקוק להם. אנשים פונו בכוחות עצמם או בעזרת מתנדבים ונציגי ממשלה לא קלטו אותם במלונות. אף אחד בממשלה לא ידע לאן פונו אנשים, איפה הם שוהים ומי מהם נעדר. המחדל הזה, מסביר מיוסט, הוא לא מקרי או מזדמן אלא תוצאה של דרדור השירות הציבורי במשך עשרות שנים.

לאחר השבעה באוקטובר ירדת לשטח לסייע למפונים. מה הייתה ההתרשמות שלך מתפקוד הפקידות בשירות הציבורי?

"הם היו מבוהלים, ברמה האישית, וגם ברמה המנהיגותית בכלל לא הבינו מה התפקיד שלהם בתוך האירוע הזה. הם פחדו מהתגובה של המפונים, הנפגעים, הרשויות המקומיות והציבור הכללי, והם ידעו שהם לא מסוגלים להתמודד עם זה. כשאתה לא מסוגל להתמודד עם משהו, אתה פשוט נעלם. אתה מתכנס, מצטמק ונעלם. אדם שיוצא החוצה זה אדם שיש לו יכולות להגיד אני יודע להתמודד עם המציאות הזאת. קשה ככל שתהיה, יש לי כלים, יש לי יכולת לקבל החלטות".

למה זה קרה?

"מנכ"ל משרד, סמנכ"ל או ראש אגף יודע שרק בעוד כמה חודשים יקרה הדבר שהוא הבטיח לעשות. הם באים לתוך אירוע כזה כשברור שכמעט כל ההחלטות שהם אמורים לקבל הן חריגות. הם צריכים לקבל שורה של החלטות מינהליות שצריכות להתקיים מהר ולהיות מגובות בתקציב. אבל יש להם בדרך את כל שרשרת המזון הרגילה שצריכה לאשר (חשב כללי, משרד משפטים, נציבות שירות המדינה — א"ג). אז הם בחרו להתעלם.

"צריך לשאול מדוע כשמנהל שמקבל החלטה תקינה מהמניעים הנכונים, לוקח חודשים ליישם אותה. נוצרה כאן מפלצת. המערכת לא מסוגלת ליישם את המדיניות של המשרד כי היא כל הזמן עסוקה בפרוצדורה האינסופית הפנימית הלא אפקטיבית שבכלל לא נבחנת. אני שואל מי בודק את הערך של הנחיות החשב הכללי או הנציבות, והאם הן משרתות את התפקוד הממשלתי. אף אחד. וכשאני רק התחלתי לגעת בזה, קיבלתי ריאקציות מטורפות".

איך הגענו למצב הזה ומי אשם בו?

"זה לא בגלל שבן אדם ספציפי נעלם, לא נתן הנחיה או לא תפקד, אלא בגלל שהמערכת הזאת במשך עשורים חירבה את עצמה והוחרבה. ברור שלמנהיגות יש חלק בכך, אין ויכוח בכלל. כל מי שניהל בחייו יודע עד כמה למנהיגות יש חלק. במהלך שנים רבות נוצרה מציאות שבה גופי המטה, אשר מוגדרים לרוב גם כשומרי הסף (משרד האוצר, משרד המשפטים, נציבות שירות המדינה ומבקר המדינה — א"ג), קיבלו יותר ויותר סמכויות שהפכו את כל יתר המשרדים לתלויים בהם באופן מוחלט כמעט בכל פעולה. אבל משרד ראש הממשלה, שהוא גוף המטה המרכזי, הלך ונחלש מבחינה מקצועית.

"בזמן שאותם גופי מטה הוסיפו עוד ועוד כללים מטעם עצמם שהעצימו את עצמאותם, וגדלו משמעותית בכוח אדם ובתקציבים, לא עמד מולם באופן עקבי ורציף גוף מטה מקצועי ורציני שנושא באחריות לתפקוד של כלל מערכת הממשל; גוף שדואג לכך שגופי המטה יעסקו אך ורק בהיבטים שעליהם הם נושאים באחריות, שהם ברובם פרוצדורליים, ושגופי הביצוע ישמרו על סמכויותיהם לעסוק במהות של תחום העשייה שעליו הם אמונים ויעמדו לרשותם הכלים להצליח במשימתם".

אתה לא מסכים עם ההנחה שחיזוק של שומרי הסף נחוץ כדי למנוע שחיתות?

"אני רוצה להגיד לך משהו שיישמע אולי מהפכני. בעיניי תזת שומרי הסף דווקא משרתת שחיתות. לא שומרי הסף עצמם משרתים שחיתות אלא העיקרון. כי לאדם מושחת עדיף שיהיו ארבעה שומרי סף מאשר אלפים (פקידי המשרדים, א"ג). באופן אבסורדי, מי שמעוניין לתמרן את המערכת לצרכיו ולא להעצים אותה כמערכת מקצועית, דווקא יעדיף את העצמת שומרי הסף (הנוכחיים, במקום להפוך את כל פקידי המשרדים לשומרי סף על ידי הרחבת סמכויותיהם; א"ג). זה מאפשר לו להתמקד בתמרון ובהפעלת לחץ על 5-4 גורמים מרכזיים במקום להתמודד מול מאות ואלפי מנהלים איכותיים שיעמדו על תהליכים מקצועיים והחלטות ענייניות.

"הנחת המוצא שלנו צריכה להיות שכל מי שהוא משרת ציבור הוא הגון. במצב כזה כולם שומרי סף וזה לא משנה אם אני יועץ משפטי, ראש תחום או ראש אגף, אין מציאות שאני אסכים שדברים יתנהלו בצורה לא תקינה. אבל זה אחרת כשאני מגדיר מראש שיש במדינת ישראל ארבעה שומרי סף - החשב הכללי (יחד עם אגף תקציבים במשרד האוצר), נציב שירות המדינה, היועצת המשפטית לממשלה ומבקר המדינה. כמה קל להשחית את זה. מספיק שמחליפים מבקר מדינה, חשב כללי, ואת נציב שירות המדינה. אולי אפילו מספיק שהחלפתי רק שניים מהם, השלישי מבין את המסר. וכך נוצרת מציאות שבה לא משנה אם המעשה הוא נכון או לא נכון. ברגע שעברת את שומרי הסף אין גורם שיכול לעצור אותך.

"אם אתה מקבל החלטה שערורייתית אומרים לך - 'מה קרה, החשכ"ל לא אמר שיש לו התנגדות, משרד המשפטים אמר שמבחינתו הנוסח הזה מקובל. מה אתה רוצה?'. זו המציאות. זה לא מקרה, זה לא שניים, זה עשרות מקרים. הייתי שנה במשרד רה"מ, ואני עובד בשלטון המקומי מאז שנת 2009. ראיתי את זה במשרדי ממשלה על בסיס יומי, אתה רואה את הדנ"א, ההרגל המגונה שבו אתה לא תופס את עצמך כמי שיש לו סמכות לקבל החלטה".

אתה נשמע כמו אותם פוליטיקאים שטוענים ששומרי הסף פוגעים במשילות.

"אני יודע שזה יכול לבלבל, כי מה שאני אומר נשמע מאוד דומה למה שהם אומרים. אבל אנחנו באים ממניעים שונים, הם באים מרצון לשליטה פוליטית מלאה, ואני בא עם רובד מקצועי מאוד חזק במטרה שהמדינה תוכל לתפקד".

האם שרשרת האישורים של היום לא הכרחית כדי למנוע בזבוז כספי ציבור?

"ההנחה שלפיה חוץ מעובדי משרדי המטה, עובדי המשרדים והגופים הציבוריים הם כברירת מחדל חשודים בחוסר ענייניות ויושרה היא לא רק מופרכת מיסודה, אלא גם הרסנית. משרדי המטה לא נושאים מבחינת הציבור באחריות לתחומים המנוהלים על ידי אותם משרדי ממשלה. למשל, אם קיים מחדל באספקת חשמל לא נבוא בטענות לנציבות שירות המדינה שלא אישרה מספיק תקנים, או לחשב הכללי שלא אישר מכרז לרכישת ציוד ייעודי, אלא נפנה טענות ובצדק למשרד האנרגיה ולחברת החשמל. בנוסף, בעלי תפקידים ראויים ובעלי שיעור קומה לא יסכימו לעבוד תחת העיוות הזה. בדיוק כמו שכל עובד או עובדת איכותיים בכל ארגון לא יוכלו להשלים עם מציאות שבה הוא נדרש לשאת באחריות לתחומים או נושאים שאין לו בהם סמכויות".

באיזה אופן המצב הזה השפיע על ההתנהלות לאחר הטבח?

"למשל, בעובדה שיום אחרי שפורצת כזו מלחמה משרד ממשלתי צריך לחכות לאישור הנציבות כדי לדעת אם הוא יכול להביא אנשים למשרד או לא ואז באה נציבות שירות המדינה וקובעת לך שעובדים יעבדו יומיים מהבית. סליחה, אני לא רוצה שהם יעבדו מהבית, אני המנהל שלהם. ביום ראשון (השמונה באוקטובר, א"ג) מצאתי את עצמי עם דמעות, מתקשר לאנשים ומציע מה לעשות, והם ענו לי שלא ייתנו להם להיכנס לאירוע. מנכ"לי משרדים היו צריכים להורות לסמנכ"ל כספים שעד מיליון שקל הכל מאושר. אבל יושב לך בן אדם, בכיר במשרד ממשלתי, שלא יכול לעשות כמעט כלום. בתודעה שלו כל דבר הוא מאוד תהליכי וארוך, תלוי ב־14 גורמים שיאשרו אותו. כי הנחת המוצא היא שהוא לא יכול לקבל החלטה כי אם הוא קיבל החלטה הוא חשוד.

"התהליך של בחירת כוח אדם הוא כל כך לא יעיל, כל כך ארוך, כל כך מסורבל, כל כך חסר היגיון. למשל, גם אם יש לך תקן ואתה רוצה לאייש אותו, אתה צריך לחכות לאישור של רפרנט בנציבות שירות המדינה, ולא משנה כמה בכיר אתה. ואם הוא לא פנוי, הוא או היא יצאו לחופשת לידה, אתה תחכה. ואם קיבלת 300 קורות חיים, אסור לך לבחור את העשרה שהכי מתאימים לך, אתה חייב לשלוח את כל ה־300 למבחני הערכה כי אתה תמיד חשוד. אי אפשר לקיים שום מערכת כשהנחת המוצא היא אפס אמון.

"שלא תטעה - בתוך הכללים הקיימים מי שלמד והבין אותם, יודע טוב מאוד איך לנצל אותם לטובתו. אני לא מכיר היום בן אדם שמוכן לבוא לשירות הציבורי משום שמבינים שיש לזה מחיר כבד. נכון, זה גם בגלל הסיבות הפוליטיות. אבל גם בגלל העובדה שזו מערכת שמנוגדת לכל מה שאדם עם רצון להצליח בנוי ממנו".

אפשר להבין את החשדנות של שומרי הסף לאור המאמצים של פוליטיקאים למנות מקורבים לא מתאימים?

"כעיתונאי אתה יודע את זה יותר טוב ממני שמי שהם רוצים שייבחר, איכשהו באורח פלא נבחר. מצד שני, לא מאפשרים לדרג המקצועי לבחור את האנשים הכי טובים לתפקיד. הסכנה במינויים פוליטיים היא לא רק המינוי עצמו אלא גם ההשחרה של השירות הציבורי כולו, בית משפט העליון אמר זאת בפסקי דין. מינו שלושה מקורבים ועשו נזק לעוד 1,000 עובדים שמונו כחוק.

"נוצר מצב שאתה בשלב מסוים מאיין את שיקול הדעת שלך. כי מה שקורה זה שרק אנשים בשיעור קומה לא גבוה מוכנים להיות בתוך סיטואציה שהכל מוכתב בכללים שאין בהם שאלה של היגיון. אין בהם גמישות ניהולית, אין בהם הנחת יסוד של אמון. פעם היתה שדרה מקצועית מאוד ברורה, חזקה ומקצועית במשרדי הממשלה. המנכ"לים, אף על פי שהם תמיד היו משרות אמון, היו מקצוענים. ואתה יכול ממש לראות מי האנשים שהיו מנכ"לים במשרדים לעומת המצב היום. כמובן לא באופן גורף. הבעיה חמורה עוד יותר בדרג שמתחת למנכ"ל. ומי שמייצר המשכיות למשרד ומייצר את עמוד השידרה של המשרד זה דווקא השדרה מתחת למנכ"ל, כי הם לא מתחלפים כשהמנכ"ל מתחלף".

במסגרת תפקידך כראש המטה המינהלי ביצועי במשרד הכנת הצעה לרפורמה יסודית בשירות הציבורי. מדוע הפסקת לקדם את הרפורמה?

"העובדה שכמה חודשים לאחר כניסתי לתפקיד הממשלה נפלה והפכה לזמנית (ממשלת לפיד — א"ג) הובילה לכך שהספקתי להכין את ההצעה לרפורמה, אך היה ברור לי ששינויים מהסוג שהיא כללה מחייבים גיבוי מנהיגותי ופוליטי שיוכל להגיע רק מממשלה קבועה. ברגע שנבחרה ממשלה (ממשלת נתניהו — א"ג) והובהר לי שאין לה כל כוונה לקדם את השינויים האלה, הבנתי שזו אינה העת והחלטתי שאין טעם שאשאר בתפקיד".

עד כמה דחוף לתקן את השירות הציבורי?

"עוצמת המחדל ממחישה עד כמה חוסר התפקוד של המערכת הציבורית בישראל פוגע בחוסן הלאומי ומאיים על העתיד שלה בכל היבט – חברתי, ביטחוני וכלכלי. הבסיס לדמוקרטיה הוא האמון של הציבור ביכולת של השיטה לדאוג לתנאי החיים הקיומיים שלנו, וכשהאמון הזה נעלם, מהר מאוד אובד האמון בשיטה הדמוקרטית ומתחילים לעלות יותר ויותר קולות פשיסטיים. 7 באוקטובר הוא יום הכיפורים של השירות הציבורי במדינת ישראל ושל האמון בו. יש עכשיו מלחמה שהאפקט שלה על כל מדינת ישראל הוא לא ביטחוני ברובו והכל בקריסה מוחלטת".

מי צריך להוביל את השינוי?

"שינוי העומק הנדרש בכל השיטה שעל פיה פועל הממשל הישראלי מחייב רמת אמון גבוהה במיוחד באנשים שיתקנו את העיוות. לאחר מחדל עצום, האתגר לתת בהם אמון הוא עצום. אבל זו הדרך היחידה לשבור את המעגל ההרסני של חוסר אמון שמוביל לעיוות שמוביל לחוסר אמון. ולשם כך נדרשת מנהיגות ונדרשת תוכנית פעולה מקצועית שהוכנה על ידי אנשי ניהול שאינם שבויים בפרדיגמות הקיימות, ולכן לא יכולים להגיע מתוך מערכות גופי המטה הנושאיים, אך כן מכירים את המערכת הציבורית לעומקה והוכיחו שיודעים לאתגר ולשנות אותה".

איך ייראה השינוי?

"על קצה המזלג, צריך להיות ביזור סמכויות של גופי המטה בתחומים שאינם באחריותם לגופי הביצוע. כדי ליצור אמון בתהליך של שינוי עמוק, הוא חייב להיות תחום בזמן ובעל ודאות גבוהה".

***

בן מיוסט (42)

• מקום מגורים: שריגים
• מצב משפחתי: נשוי+4
• תפקיד: יועץ לאגף תקציבים במשרד האוצר בתחום התשתיות וראש המינהלת לפרויקטים אסטרטגיים בעיריית רמת גן
• תפקידים קודמים: משנה למנכ"ל במשרד רה"מ, חבר צוות המו"מ של השלטון המקומי מול האוצר למתווה הכלכלי של פרויקט המטרו
• עוד משהו: תולעת ספרים