תפקודו הלקוי של התלמיד בנימין

אני מורה בתיכון. ככל מורי התיכון בישראל, אני מועסק במסגרת הסכם עבודה שנקרא "עוז לתמורה", רק שההסכם הזה הגיע לקיצו בסוף 2021. מאז חלפה שנה וחצי, ואיש לא חשב לחתום איתנו על הסכם חדש, וכתוצאה מכך, כל מורי התיכון בישראל מועסקים, מזה שנה וחצי, ללא הסכם עבודה חתום. ארגון המורים ומשרד האוצר, מנסים להגיע להסכם חדש, אבל כל הנסיונות עלו על שרטון עד כה. בהבינו לאן נושבת הרוח, יו"ר ארגון המורים שיגר לאחרונה אל כל מורי התיכונים בישראל מייל, בו הודיע כי בהיכשל המגעים, לא תפתח שנת הלימודים הקרובה, והוסיף שיתכן שהשביתה תמשך כל השנה, ללא שכר כמובן. הוא גם המליץ לנו למצוא עבודה זמנית כדי שנוכל להתפרנס.

קשה לפרוט למילים, את החרדה שאוחזת בי ובשאר המורים בימים אלו. חרדה כלכלית היא אחת הקשות שאני מכיר. הנה אני, אדם לא צעיר כבר (עוד רגע בן 50), חרוץ, אוהב את עבודתו, אהוב על תלמידיו, מורה לעילא ולעילא, ציוני בגרות מהגבוהים בארץ, ולפתע אני מתבשר שבקרוב לא יהיה לי מקור פרנסה, ושעלי למצוא משרה אחרת בגילי המתקדם. ועל שום מה ולמה מוטל עלי עונש כזה? על שום רצוני לעבוד תחת הסכם עבודה מסודר. הגיוני, לא?

לו הייתי ראש ממשלה, והיה נודע לי שבעוד פחות מחודש, עשרות אלפי מורים יעמדו מול שוקת שבורה, ומטה לחמם ייגזל, הייתי עוצר הכל ולא מניח לנושא עד שהוא ייפתר. אבל בנימין שלנו? שקט ודממה. בעשרות הראיונות באנגלית, שנתן לכל רשת טלוויזיה לא ישראלית שיש, אפילו לא התייחס למשבר המתגלע, כל שכן, לא נכנס בעובי הקורה או ניסה לפתור אותו בעצמו.

אני יושב ביני לבין עצמי ותוהה באימה, כלום יתכן שבנימין יניח לנו לא לקבל שכר במשך קרוב לשנה? כן. יתכן. כי נדמה שאת הנאשם בנימין, מאז שהפך לכזה, אם זה לא ביצור שלטונו היחיד או המשפט שלו, זה משעמם, ומדובר בשעמום שנמשך כבר כמה שנים. אנחנו פשוט לא מעניינים אותו, ואני, אני אדם מסודר ומאורגן, לא אוהב להגיע לרגע האחרון ולגלות שנותרתי בלי שכר. אני גם לא נוטה לסמוך על מישהו אחר – בטח לא על מישהו כמו בנימין, מיליונר שאין לו שמץ של מושג, קושי כלכלי מהו – שידאג לכל צורכי, לכן התחלתי לברר מה ניתן לעשות בשביל להתפרנס, עד יעבור זעם.

בשבועות האחרונים, יצא לי לנהל שיחות עם כמה וכמה מורים, על הדאגה הזו מפני שביתה ממושכת, במהלכן ניסינו להבין במה אנחנו יכולים לעבוד. הרי אנחנו חרוצים ולא מפחדים מעבודה קשה, ולבטח יש שלל עבודות שאנחנו כשירים לבצע; מורים לספרות יכולים לעבוד בחנויות ספרים, מורים למתמטיקה יעבדו כקופאים (מי אמר שלא צריכים מתמטיקה בחיים?), מורים לכימיה בתחנות דלק (והרי מה זה מעבדה בכימיה, אם לא ללמוד להעביר נוזל מריכוז גבוה לריכוז נמוך?), מורים לאנגלית במכירות בדיוטי בנתב"ג, ומורים לחנ"ג בבנייה (או כל משרה פיזית אחרת). עבודות כאלו הן זמינות, ודרישות הסף שלהן מינוריות, לכן קל להתקבל אליהן.

כשכבר הרהבתי עוז לדמיין את עצמי ספון בהסעה יומית ללוד, מורה אחרת שפכה קיתון של צוננים על פנטזיית ההסבה המקצועית שלי; את כל העבודות הללו, לא ניתן לעזוב מהיום למחר, והרי זה בדיוק מה שצפוי לקרות – ב-24:00 ביום כלשהו, יגיעו להסכם, ולמחרת ב-8:00 הלימודים יתחדשו. ואיך תודיע מעכשיו לעכשיו שאתה עוזב, כשכל עבודה ממוצעת דורשת הודעה של יום על כל חודש תעסוקה? זוהי גם הבעיה המהותית בהצעה של רן ארז, שבנתיים נחפש עבודה אחרת. אין לדעת מתי השביתה תסתיים, מה שחוסם לנו את האפשרות למצוא עבודות שאינן יומיות, ועבודות יומיות אמנם יש בשפע, אבל השכר עליהן נמוך בצורה מהותית.

לכל התסבוכת הזו צריך להוסיף עובדה נוספת – מורים הם עובדים שבויים. רובנו לא נעזוב את המערכת, אלא אם תהיה שביתה מאוד ממושכת שלא תותיר לנו ברירה, לכן השביתה, קשה וכואבת ככל שתהיה, לא צפויה לגרום לפגיעה עזה בכוח העבודה הקיים של מערכת החינוך. אבל למערכת החינוך, זו שמשוועת לידיים עובדות, יש עוד סוג של עובדים; אלו ששוקלים להצטרף אליה. דמיינו לרגע מה אמור להרגיש מישהו בן 40, ששוקל לנטוש משרה בהייטק ולוותר על משכורת של מעל ל-20 אלף שקל לחודש, כדי לבצע הסבה אקדמית להוראה, וכשהוא מנסה לברר מה יהיה השכר שלו כמורה, הוא מתבשר שאיש לא יודע, כי עוד אין הסכם עבודה. כשהוא מנסה לברר מתי הסכם יחתם, הוא מגלה שלראש הממשלה, לשר החינוך ולשר האוצר לא אכפת מאיתנו, ושמבחינתם, הם רק רוצים שנחתום על הסכם שחיקת שכר ונסתום לעוד כמה שנים. ועכשיו ענו לעצמכם ביושרה, איזה אדם שפוי בראשו יכנס למערכת חולה כזו, מערכת שמזלזלת בעובדיה ורואה בהם משאב שבוי, כשיש לו אלטרנטיבה מוצלחת בהרבה בחוץ? אף אדם. אפשר לספור די בקלות, את כמות המורים שעזבו את המערכת, אבל איך סופרים את המורים האיכותיים בפוטנציה שלא הצטרפו למערכת, בגלל הזלזול של קברניטיה בכוח העבודה שלהם?

לתחילת הלימודים נותר עוד יום, די והותר זמן בשביל לגדוע את הפארסה הזו באיבה, אבל לאור העובדה ששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, יש רק אדם אחד שיכול לגרום לה להסתיים – בנימין. אבל בימים אלו, נדמה שבנימין לא עושה כלום, לא בשבילנו המורים, ולא בשביל שאר האזרחים. אפילו להתראיין בעברית ולענות על שאלות נוקבות (יוקר המחיה, הרצח המשתולל בחברה הערבית, האוהל בחוות דב, הקרע בעם) הוא לא מוכן. למעשה, נדמה לי שיש רק אזרח אחד למענו הוא כן עושה משהו בימים אלו – בשבילו עצמו. כל זה מוביל אותי למסקנה המתבקשת; אם לא אכפת לך מהאזרחים, בנימין, שים את המפתחות, לך, והנח למישהו שאכפת לו מהאזרחים, להתמנות לתפקיד, כי הנזק שאתה גורם בחוסר תפקודך, הוא נזק שייקח שנים לתקן.

ומה יעלה על פרנסתי, אתם שואלים? מאחר שמהממשלה הנוכחית ברור שלא תבוא הישועה, בלית ברירה, אשלח קורות חיים למסעדה כלשהי. להגיש לבגרות אני כבר יודע, אולי זה יעזור לי להגיש גם מזון.

יואב הוא (בינתיים) מחנך ומורה לאנגלית, ומעל לכל אזרח מודאג