לא מאוחר לסייע לפליטי אוקראינה בישראל

שנה מפרוץ המלחמה באוקראינה, ונדמה שהמראות הקשים של אוכלוסייה אזרחית שנאלצת לנוס על נפשה מאימת הקרבות אינם נותנים מנוח. תמונות הקשישים, הנשים והטף שנאלצו לארוז בחופזה את חייהם הקודמים ושהפכו בין לילה כמעט לפליטים, הציפו בכולנו רגשות של חמלה שמהולה באימה לנוכח הקלות שבה יכולה גם היציבות של חיינו להתערער באחת ולהיחשף במלוא שבריריותה.

מבחינת הרשויות בישראל, החמלה נעצרת במעבר הגבול. אם בראשית המלחמה עוד הייתה תקווה שישראל תפיק לקחים מטעויות העבר ביחסה לפליטים, בחלוף שנה התקוות שליוו את כניסת פליטי אוקראינה לישראל הולכות ומתבדות.

מאז פרוץ המלחמה ועד כה נכנסו לישראל עשרות אלפי פליטים אוקראינים, מתוכם שוהים כיום בישראל רק כ-14 אלף איש – הרוב נשים וילדיהן - שאינם זכאי שבות. אוכלוסייה זו חיה בינינו ללא מעמד מוסדר, ללא זכויות בסיסיות, ועם נגישות מוגבלת ביותר לשירותי בריאות ורווחה.

נדמה שבסרט הזה כבר היינו. במה שנראה לפני שנה כצעד זמני והיום נראה כמהלך מכוון, רשות האוכלוסין התעקשה להנפיק לפליטי אוקראינה אשרות שהייה מהסוג שמונפק לתיירים. הללו מאורכות מעת לעת, תמיד בדקה התשעים, כדי שחלילה לא יתקבע מעמדם כפליטים, שחלילה לא יחושו בבית. כבר בשנה האחרונה נוכחנו לגלות כיצד ההחלטה הזו מונעת מילדי הפליטים האוקראינים לזכות בביטוח רפואי וכיצד היא גוררת עיכובים ממשיים בקבלת טיפולים רפואיים לחולים הכרוניים מביניהם, שנדרשים להראות אשרה בתוקף כדי לזכות בהמשך טיפול דרך הביטוח הפרטי שרכשו.

כפי שנעשה כעשור קודם לכן במקרה של פליטי אריתראה וסודן, גם כעת העניקה ישראל לפליטי אוקראינה "הגנה קבוצתית זמנית" מפני הרחקה לאזור הסכנה. ההגנה אמנם מאפשרת להם לשהות כאן כדין, אך לתקופה שאינה ברורה או מוגדרת, וכאמור מבלי שמוצמדות לאותה הגנה זכויות סוציאליות. גם בכל הנוגע לאישורי עבודה לפליטי אוקראינה, העתיקה ישראל את המדיניות העמומה שמופעלת ביחס לפליטי אריתראה וסודן לפיה למרות שאינם זכאים לאשרות עבודה, אין אכיפה על איסור העסקתם. לאחרונה ביקשה רשות האוכלוסין להחיל נוהל שמגביל את אזורי התעסוקה של פליטי אפריקה ומונע העסקתם בערים מרכזיות. גם אותו העתיקה הרשות על פליטי אוקראינה.

יתכן שבדמיון אנשי רשות האוכלוסין פליטים אינם זקוקים למזון, מחסה, תעסוקה ולתרופות, קל וחומר ליציבות ולתמיכה נפשית. כשלעצמי, אינני נדרשת להתאמץ ולהפעיל את דמיוני כדי להבין מה קורה למי שנסו על נפשם ושוהים בישראל לאורך זמן בחוסר יציבות תמידי, ללא יכולת להתפרנס בכבוד, וללא מענים רפואיים ורווחתיים. כל שעלי לעשות הוא להביט בפניהם של פליטי אפריקה שפוקדים את המרפאה הפתוחה שלנו מדי יום, ושורדים בקושי את הניסוי האכזרי שמבצעת בהם ישראל מעל לעשור, במסגרתו היא מסרבת להעניק להם זכויות בסיסיות, ומתעמרת בהם באמצעות גזירות ותקנות דרקוניות חדשות לבקרים. כל יום, והבשורות המרות שהוא מביא עמו: פליט סודני חולה סוכרת שבהיעדר ביטוח רפואי איבד את ראייתו; פליטה אריתראית שאינה זוכה למעקב היריון; חולה סרטן שאובחן מאוחר מדי כי לא הייתה לו גישה לקופ"ח וכעת חייו בסכנה; נערה שנושאת עמה את טראומות ההגירה ואינה זוכה למענים הולמים. היום אלו עבדאללה, האגוס, טוולדה ופרוויני, מחר עלולים להתווסף אליהם אולגה, גריגורי, אנה ונדיה. אנקות הסבל בשפה הטיגרינית יתערבבו בזעקות הכאב באוקראינית. השפות שונות, הסבל דומה.

זו כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, אך עדיין לא מאוחר לעצור אותה. על ישראל להבטיח כי ההגנה שמוענקת לפליטים כוללת גם נגישות לשירותים סוציאליים בסיסיים – בבריאות, רווחה, דיור ובתעסוקה – על מנת לאפשר להם יציבות וחיים בכבוד.

ד"ר זואי גוטצייט היא מנהלת המרפאה הפתוחה בעמותת רופאים לזכויות אדם